המרד לזכר המרד, אז העולם שתק ועכשיו אנחנו?!
האם האישה העומדת מימינו של מרדכי אנילביץ' ואוחזת את תינוקה, היא שרנקה, מורדת גטו וורשה? שרנקה מסרה את ילדתה, מאיה, אשר לא נמצאה עד היום, ונכנסה מרצונה לגטו הנצור, כדי לחבור לחבריה שמרד בנאצים וללחום יחד איתם בשם ולעבר התקווה, שהיא צורך נפשי קיומי שלך, שלי וזה לא סותר...
שהרי "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים" וגם לעתיד לבוא
עפר, קרוי על שם דודתו שרנקה (עפרה) זילברברג קופיטו - מורדת גטו ורשה, שמסרה את ילדתה – מאיה, שלא נמצאה עד היום, ובגיל 22, נכנסה מרצונה לגטו הנצור, כדי לחבור לחבריה שמרדו בנאצים וללחום יחד איתם בשם ולעבר התקווה...
_______
ציטוטים מספרים שונים על שרנקה
"אנשי המחתרת" - חייקה גרוסמן, עמ' 120-121 מהדורת 1950
... "הפעם באתי לוארשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מוילנה לוארשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוארשה ולצרפה שם לפעולה. שרנקה נמוכה ורזונת. פנים זעירים, בהירים, אף קצר, פני ילדה. גם שערה בהיר, אך מה תעשה בעיניה השחורות, הלוהטות, עיני ילד עברי, וכיצד תתקן את שערה המסולסל? הלבשנו אותה כילדה, את שערה הסבוך והפרוע במקצת קלענו לצמות ובקציהן קשרנו סרטים אדומים. בתעודת-המעבר המזויפת שלי ציינו, שהאלינה וורונוביץ' "אונד קינד" * נוסעת לוארשה לרגל... וכו' , מביקורת-הגבול יצאנו בשלום. שרנקה, שהיתה מבוגרת ממני שנה אחת, נסעה כילדה בלווייתי (לא היה כתוב, חס וחלילה, שהיא בתי; ניתן לפרש לכאן ולכאן). על כל פנים, הגרמנים לא שמו לב. הפעם גינדרה אותי אחותי כהלכה. לבשתי מגבעת גדולה שהבגירתני, כנראה, 5 שנים, לפחות. השפתיים צבועות, מעיל הדור וארנק-עור יקר (לקחתיו מחברה שלקחתו מאמה) - כל אלה הוסיפו לוויית חשיבות למראי, אך צרה-צרורה נתרגשה ובאה עלי במעבר בגבול. במאלקיניה יש להמתין לילה שלם בתחנה, כאן מציצים לך בעיניך כל רגע. כאן מסתובבים שוטרים פולנים (ה"גלינה") ושוטרי-הגבול הגרמנים. כאן עלול ברנש לחשוד בך ולמסורך, כאן אין מפלט ואין מנוס. הלילה ליל סגריר היה והתחנה פרוצה לרוחות. רעדנו שתינו. שרנקה גילתה אומץ-לב בלתי רגיל. לא נתבהלה מפני כל עין רעה, לא נרתעה בהיטפל אליה איש. אף-על-פי-כן חמור היה מצבנו. החלטנו לבקש לנו מקלט. ליד היציאה עמדו כמה פועלי רכבת והציעו לנוסעים לינת לילה. אני מתחילה לשאת ולתת עמהם, ופתאום מתייצב לפני קצין גרמני שמן לבוש מדי שירות-התחבורה הגרמני ומציע לי: "כאן ממול יש לי דירה. אני בתפקיד עכשיו. תוכלי לנוח שם." דירתו של גרמני נראתה לי יותר מבית פולני שאיני יודעת מה טיבם של דריו. על כל פנים כאן מועטת סכנת פניה של שרנקה. קראתי לשרנקה והלכנו אחרי הגרמני. עברנו את פסי-הרכבת והשמן פתח במפתחו את הדלת. נכנסנו לדירה קטנה, בה חדר אחד ומטבח. חום נעים טפח על פנינו.
"פה תוכלו לישון," הורה אל שתי המיטות הסמוכות לקירות.
"אנחנו נישן יחד, אל תטרח לסדר את שתי המיטות." אומרת אני בגרמנית הרהוטה שלי (משפטים אחדים היטבתי לחבר במבטא הגרמני שחיקיתי).
"אבל הילדה תוכל לישון לה שם, לנו יהיה נוח יותר, את תישני פה איתי, הבינות." לוחש הוא באזני.
"תסלח לי אדוני, טעית, תמורת לינת-לילה נשלם בכסף ולא בשום מחיר אחר. הרי אמרת שאתה עכשיו בתפקיד."
* וילדה שלה.
"המ, את כל כך משונה, למה לא תרצי?"
"טעית בי, אדוני, בואי, ילדה, לבשי את המעיל ונלך," אומרת אני לשרנקה בפולנית, אך בקול רם. שרנקה לא שמעה את השיחה.
הגרמני הכרסתני עמד תקוע במקומו, כאילו כפאו שד. עיניו ניתלו בי בתמיהה: "אבל למה תלכו"? שוב הסברתי לו, שביקשנו רק לינת-לילה ולא עוד. חשבתי שיימלך בדעתו ויחזור לעבודתו, אך הוא בשלו: "מה איכפת לך?" שואל הוא בתמהון. "מפני מה את צרת-לב כל-כך?"
יצאנו. שתקנו שתינו, כל אחת מכווצת בפינת התחנה הקרה והמצחינה. שרנקה שיקעה את ראשה בצווארונה, עצמה עיניה, ניסתה להתנמנם.
לוארשה הגענו לפני הצהריים. את שרנקה הנחתי בבית ז'נצ'קובסקי, ברחוב ז'לאזנה, שהיה קרוב לתחנה הראשית, ואני עצמי הלכתי לחפש את האנק. בערב הובילנו האנק לגדרי-התיל שברחוב שננה (אף הוא קרוב לז'לאזנה). ניגש לשוטר פולני שהיה שומר אותה שעה (לא אדע, אם שמר מפני הברחת גבול הגיטו בכלל, או מפני הברחה הסמויה מעיניו ואינה מכניסה לו כלום), לחש משהו באזנו ונתן לו 10 זהובים, 5 זהובים לגולגולת. (האנק שילם פחות, המחיר ליהודי היה יותר: 10 זהובים לגולגולת). השוטר פנה לנו גב, והאנק הרים את התיל מלמטה ורמז לשרנקה לזחול. שרנקה קטנה היתה וחיש-מהר נכנסה פנימה. אחריה זחלתי אני. האנק ניענע לנו ביד לשלום ונעלם באפלה שירדה על העיר.
ברחוב שננה ולאורך כל גבולות הגיטו, לאורך החומות וגדרי-התיל (רק במקום אחד, בז'לאזנה ובשננה עדיין היתה גדר-תיל במקום החומה העבה שמסביב לגיטו) היו מסובבים פטרולים גרמנים באופנועים, עוברים ביעף ויורים מתת-מקלעים בכל הקרב אותה שעה לגבול. הם היו באים במהירות במפתיע, במהירות עצומה, ואוי למי שנזדמן לידם דווקא אותו רגע. כמעט כל יום היו מובאים ירויים מגבול הגיטו, על פי רוב, ילדים. משנכנסנו לגיטו סבבונו שוטרים יהודים. כאן היה המחיר 5 זהובים לגולגולת. משנפטרת מהשוטרים פנית למוכר-הסרטים הראשון וקונה ב-50 ג"ש סרטים, והנה אתה בבית. שוב באו ימים של התרוצצות בין מוסדות, בין עסקנים, בין מפלגות. שרנקה נבלעה בהמולת הגיטו ולא ראיתיה עוד".
"אנשי המחתרת" – חייקה גרוסמן, מהדורה מוקדמת 1950, עמוד 28
(הקטע שנשמט ממהדורת 1965 – בעמוד 27)
"הניח אשה ותינוקת. שרנקה הקטנה, אמא צעירה, איך תוסיפי לשאת בעול? שרנקה, את בת משפחה טובה, הדואגת לבניה. דואגת, אך גם לוחמת. ואולי להיפך: לוחמת ודואגת? תיבלענה צרותיך במתיחות המאבק וירוח לך כלשהו".
ספר הפרטיזנים היהודים, כרך ב' עמ' 707
"זילברברג רחל (סארנקה( נולדה ב:1920 בווארשה. חברה בשומר הצעיר. בפרוץ המלחמה יצאה לוילנה. חזרה לווארשה והשתתפה בפעולות התנועה במחתרת. חברה בפלוגה לוחמת. נפלה ונישקה בידה".
עדה חיה "נעורים באש" - עליזה ויטיס שומרון, עמ' 74-75
"יום אחד נקראנו לאספת הגדוד ב"ריכוז", לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה סרנקה (או אולי רחל?).
כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי.
"היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה.
אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא.
אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה.
הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול. אבל מעשינו לא יישכחו." מורדת גטו וורשה
דבריה קלחו, אך לעיתים נשבר קולה והשתררה דממה מעיקה.
היינו בהלם, קשה היה להאמין – הייתכן שרוצחים נשים וילדים?
"חורבן ומרד של יהודי וארשה" – מלך ניישטט, עמוד 328- 329
זילבארבארג רחל (סאראנקא) (ברשימת הנופלים בקרב הגיטו מופיע שמה סאראנקא. כשהצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" היו בגדודה כמה ילדות בשם רחל, ולפי שהייתה קטנה ומלאת חיים נקראה בכינוי חיבה בשם סאראנקא - בפולנית אילה).
נולדה בוורשה ב-5 בינואר 1920 להורים אדוקים, שביקשו לחנכה כרוחם, אך היא עמדה על כך שישלחוה לגימנסיה "יהודיה" ורצונה נתקיים. וכן התגברה על התנגדות הוריה להצטרפותה לתנועת "השומר הצעיר".
בקן הייתה חברה בגדוד "בחזית". הצטיינה בלימודיה, בעלת יכולת ארגונית. בצעירותה ספורטאית מובהקת. בשנים האחרונות חלתה ונחלשה, אך דחתה כל הצעות לטיפול מיוחד.
מ1938 מדריכה בקן בשכבה הצעירה, אהובה מאוד על החניכים. עם המלחמה עברה לוילנה, עם אחותה הצעירה רות (נמצאת עתה בארץ ישראל) וחברים אחרים ונמצאת שם בקבוץ הגדול של "השומר הצעיר".
זמן מה הייתה בפלוגת קבוץ "המנוף" אשר בקאידאני. כמשכילה תפסה מקום חשוב בחיי הקיבוץ. עם כיבוש וילנה בידי הנאצים נרצח חברה בחיים משה קופיטו (חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ', שהצטרפו יחדיו לתנועת "השומר הצעיר").
בתקופה זו (פברואר 1941) ילדה את בתה מאיה. זמן מה היא הסתתרה עם ילדתה הפעוטה, לבסוף החביאה את הילדה וחזרה לוורשה, אם כי נאלצה לעזור לאמה, בעלת חנות מכולת ברחוב נובוליפא 34,
השתתפה בפעולות בתנועה במחתרת, חברה בפלוגה לוחמת נפלה ונשקה בידה, ב-8 במאי 1943, במקלט המפקדה של הארגון היהודי הלוחם ברחוב מילא 18. שמה ברשימת הנופלים בקרב גיטו וארשה (ילדתה מאיה ניצלה ונמצאת בוילנה).
"חורבן ומרד של יהודי וארשה" – מלך ניישטט, 1946, עמוד 368
פרנקל טובה - "...היתה קשורה בפעולה ובידידות עם מירה פוכראר, רחל זילברברג (שתיהן רה"נ) ועוד..."
"מעבר לגשמי" – פרופ' דינה פורת – עמ' 71
במקביל קידמו תשע הנזירות הדומיניקאניות ואם המנזר בראשן במאור פנים את היהודים שביקשו שם מקלט וביניהם חברי השומר הצעיר שעליהם נמנו, קובנר, אריה וילנר, יוסף וציפורה ריטר, חומה (נחמה, אחר כך גדות), שרנקה קופיטו וטייבל גלבלום. בסך הכל הסתתרו שם כ- 15- 20 איש ואשה ששוכנו במבני עץ"...
...באוקטובר ברחו למנזר, בעיצומה של אקציה, גם אמא של אבא, רוזה, ואחיו מיכאל, עם סלה (שלומית), בתם בת הארבע של גניה וניוטה, שנשארו בעיר ובאו לבקרם.... היא (רוזה – אימו של קובנר) גרה בחדרון עם שרנקה, טייבל וחומה.
"שמלצובניק" - משה דומב
* בספר נקראת שרנקה- רות, שם אימי - אחותה הקטנה של שרנקה
1. שרנקה*: "במה אתם עוסקים, מה קורה אתכם?!" התפרצה שרנקה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה... "אתם שרויים בעולם של דמיונות?" – התריסה בחריפות כנגד מירה. "העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה – לי, מסיחים דעתכם מהמציאות?" – נחשול התרגשות זעזע את לבה של שרנקה והיא ציירה בפני מירה את תמונות הזוועה שחוותה בווילנה הכבושה. "האם לא שמעתם את קריאתו של אבא קובנר. ש"בל נלך כצאן לטבח?" – היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמות זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה..."
עמ' 90
2. "כשדעתה עכורה עליה, פגשה שרנקה את מרדכי (אנילביץ') , הממלא תפקיד ראשי בתנועה, קשה היה לו למרדכי לשבור את הקרח ולמתן את מצב רוחה הקודר. השיחה לא נקשרה, גם ניסיונו להטות את השיחה אל אישיותו של משה, (משה קופיטו היה בן זוגה אבי ילדתה שנרצח בווילנה) חברו הקרוב מילדותו, כדי לדובב אותה בנושא הקרוב ללבה, לא הצליח. היא הייתה מאובנת. כל מאמץ להחליף נושא לא נשא פרי. מועקת לבה כבדה עליה ולא יכלה להתגבר. רק כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו:"אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש"לנו זה לא יקרה..." – הקרח נשבר, היא נגעה בשורש הבעיה המעסיקה את התנועה, ומרדכי ענה בתקיפות:"האם עלינו להשתלב באלה הנוהגים: אכול ושתה כי מחר נמות?- "נמות!נמות!נמות!- זעמה שרנקה "אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדראון עולם!"
3. מרדכי הכיר את התוכחה הזאת והרצה בפניה את האני מאמין של התנועה – רק התעסוקה יוצרת, רק עבודה המעסיקה ובולעת את החושים, עשויה לשמור על האדם בתקופה זאת. כשם שאנשים המצויים בקוטב מוכרחים להתנועע בלי הפסק ולהניע את אבריהם, שאם לא כן יקפאו...אנחנו חייבים לשמור מכל משמר על הנוער שלא יתפס לאווירה תבוסתנית ולהנחיל לו את האמונה בטוב והיפה באדם. ולא לתת לו לשקוע ביאוש. "הטוב והיפה שבאדם" – נאנחה שרנקה, "באיזה עולם אתה חי?"
מרדכי רתם את כל כושר השיכנוע שלו, אך שרנקה לא הייתה אחת הנערות השותות בצמא כל מוצא פיו. דבריו על האף על פי כן לא חדרו לעומק נשמתה השסועה. היא שפכה לעומתו את כל מר לבה, והטיחה בפניו דברים קשים על עיוורון וקהות חושים. – "אתה מרדים את הנוער במקום לעורר אותו למעשים, הסתכל על המשטרה היהודית ותראה את הטוב והיפה שבאדם... מיטב הצעירים בעלי השכלה תיכונית וגבוהה משרתים בהתנדבות במשטרה הזאת, "אורדנונגס- דינסט" בפי הגרמנים". כחיות – טרף הם לבני עמם. או אלה ההוללים במועדוני בידור וחשק, בזמן שאחיהם דועכים וניטל מהם זיק החיים, האם הם הטוב והיפה שבאדם? ראה את הפולנים, הליטאים, האוקראינים, שמחתם לאידנו הופכת לצהלת רצח ופראות. אכזריותם החיתית אינה נופלת מזו של הגרמנים. למה אש הנקם לא בוערת בעצמותכם? למה אינך חוקר אותי על הנעשה בליטא? למה לא חודר לתועדתך ולתודעת התנועה שהגרמנים, החלטתם נחרצת להשמיד את כל יהודי אירופה? למה אינכם מאמינים להיטלר המכריז בריש –גלי שכל יהודי אירופה ייעלמו עד סוף המלחמה? והם מבצעים זאת בהתמדה, בתכנון וביעילות שטנית. גם תורה של וורשה יגיע! אתם משלים את עצמכם שלא ייתכן שהגרמנים יעזו להשמיד חצי מיליון יהודים בעיר הבירה של פולין..."
עמ' 92 – 93
4. "שרנקה שבה בסופו של דבר לחיק התנועה. בתחילה היא נענתה להפצרתו של מרדכי (אנילביץ') והסכימה להופיע בפני הגדודים ולספר על חורבן יהודי ליטא, ועל פונאר, שם מצאו את מותם ביריות מחצית מיהודי וילנה. היא הוכיחה וחזרה והוכיחה כי הרציחות במזרח אינן תופעות מזדמנות, אלא ביצוע משימה מתוכננת מראש של הכחדת היהודים בכל הארצות הכבושות. החניכים נחרדו, התייסרו בנדודי – שינה, ולאחר כמה ימים חזרו אל מציאותם היום יומית והמשיכו את חיי השגרה. בפגישות אלו עם החניכים, עברה שרנקה טראומה מחודשת. היא לא יכלה להשלים עם הרעיון, שבזמן שכליון הגוף והנפש היא נחלת דרי הגיטו, מנהלת התנועה פעילות כבימים ימימה: נערות ונערים במראיהם הנורמנים ופניהם המשולהבות בחולצות שומרית ועניבות צופית, מתאספים לפעולות הקן ו...מפקד, ו...חזק ואמץ! ועמוד דום ועמוד נוח! ושירה בצוותא, והמנונים...באיזה עולם הם חיים...? כשהחבר'ה פרצו בשירה, לא שלטה ברגשותיה וזרם דמעות הציף את פניה. החניכים הבינו את מצוקתה, הם לא הפסיקו את שירתם, אך השירים נעשו נוגים יותר."
עמ' 93
5. "כששרנקה נרגעה במידת מה, התחיל מרדכי לשתף אותה בפעילות תנועתית ציבורית. התברר לה שקיים קשר בין תנועות הנוער הציוניות והמפלגות הפוליטיות. כל המפלגות שהיו קיימות לפני המלחמה, קיימות גם כעת על כל המנגנונים שלהם, "הוועד המרכזי", "יושבי הראש" "סגנים", עסקנים", עולם כמנהגו נוהג..." גם התבטאויותיהם של "המנהיגים" האלה מלווה בפאתוס, כאילו הם נואמים בעצרת רבת משתתפים. הם נהגו כלפי נציגי התנועות נוער החלוציות בהתנשאות, כאלו הם הפטרונים של הנערים. לתדהמתה, היא שמה לב שחבריה נוהגים בכבוד מופרז כלפי עסקני המפלגות האלה.הרגיזה אותה הופעתו של מנהיג ה"בונד" שדיקלם את הפרוגראמה של מפלגתו: - "המאבק נגד הכובש אינו עניינם של היהודים בלבד, אלא של כל העם הפולני,..."
עמ' 94
6. "שרנקה הזדעזעה מהדברים האלה שיצאו מפיו של מנהיג הבונד, מאוריצי אוז'ך, היא הרגישה היטב את נחת זרועם של הפולנים "הסוציאליסטים" האלה. היה זה פולני חבר ה-פ.פ.ס. , "סוציאליסט" – חברו של משה (משה קופיטו היה אבי ביתה מאיה, שאותה אני מחפש) לפני הפלישה – שהוביל את הגרמני והצביע על משה: "זה קומוניסט יהודי", ובן רגע ריטש כדור את מוחו. רות זכרה את הפולנים שהיו אכזריים וגרועים מהגרמנים, מהם נשקפה סכנה של הלשנה בימי נדודיה מווילנה לווארשה..."
עמ' 95
7. "...לא רק ה"בונד", גם מנהיגי המפלגות הפוליטיות הציוניות לא הזדרזו ליזום ארגון לוחם נגד מזימות הגרמנים כבר לעין, בנימוק שמעשה בלתי זהיר של הנוער יסכן את קיום הגטו, חלילה! הם עשו עליה רושם, שהם דואגים בראש וראשונה לעניינים הפרטיים ולכבודם הם ומקדישים מעט מאוד מרץ לעסקי ציבור. שרנקה חרקה שיניים, חשה חסרת אונים..."
עמ' 96-95
8. "שרנקה זכתה סוף סוף לשיחה מלב אל לב עם מרדכי, הוא היה זה ששפך את לבו לפניה: כנראה שהצדק אתך- שמעה בפעם הראשונה מפיו. הוא הודה בפה מלא שביזבז זמן יקר, "ומי יודע אם לא איחרנו את המועד! לא ראינו את הנולד, נסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש. גם אנחנו חברי השומר הצעיר, לא התייחסנו לאזהרתו של אבא קובנר במלוא הרצינות. מי יודע אם כל עמלנו במשך שנתיים וחצי לא היה לשווא. האם גם אנחנו ניעלם מבלי להשאיר זכר של התנגדות? מבלי שנעמוד על נפשנו? מבלי שננקום את דמנו??" הרהר מרדכי (אנילביץ') בקול..." עמ' 96-97
9. "...בפעם הראשונה ראתה שרנקה את מרדכי מהורהר, מתוח וזועף. הייתה זאת דווקא היא שהרגיעה את מצפונו:- "הזמן אמנם בוזבז, אך חישלת קאדר של אנשים מלוכד שטיפח נורמות וערכים חברתיים שלא יאכזב, ובבוא יום פקודה יתיצבו לכל קריאה וישליכו נפשם מנגד להצלת כבוד העם"
עמ' 96-97
10. "...בהמשך דבריו חשף מרדכי את צפונות לבו: "על שני דברים הנני מצטער: האחד, טעיתי ופעלתי שלא כפי שהכתיבה לנו המציאות...דבר שני שאני מצטער עליו הוא: האמון והכבוד שנתנו במנהיגי המפלגות..."
11. "לאחר ששרנקה חזרה (מווילנה) והחליפה כוח, היא נבלעה בתוך התנועה שלה, ובבית ראו אותה רק בלילות מועטים, מראה פניה השתפר והחברים דאגו לה לאוכל מזין..."
עמ' 105
12. שרנקה "...אבל אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה" הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא ילכו עוד לקרנות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!"
עמ' 158-159
13. שרנקה "...תסביר לה שלא אוכל לקבל את נדיבות ליבה, אני נחושה בהחלטתי לא לעזוב את חבריי! אלחם יחד איתם עד נשמתי האחרונה על כבוד עמנו שנרמס!"
עמ' 159
14. "מוטב למות תוך התנגדות פיסית, מאשר להיחנק בתאי הגזים בטרבלינקה!" הייתה הסיסמא.
עמ' 168
15. כשקיבל מרדכי אנילביץ את הפיקוד על האירגון הלוחם, הוא התעלם כליל מדעותיהם ועצותיהם של מנהיגי המפלגות ואישי הציבור. הוא אירגן את היחידות הקרביות כמצביא, שאין מעליו רשות עליונה מפקחת, לה הוא חייב דין וחשבון. אחרי מרד ינואר הוא הקפיד לקיים ישיבות מטה והתייעצויות עם מפקדי היחידות"
עמ' 170
16. מרדכי אנילביץ' "עליהם להיות מוכנים לקרב האחרון ולבשר לעולם כי קם לו לעם היהודי נוער זקוף קומה ועז נפש שמרד ולחם על כבוד העם עד צאת נשמתו"
עמ' 171
17. "שרנקה ומירה היו עסוקות יומם ולילה בהכנות קדחתניות לקראת הקרב האחרון. הן עמסו על שכמן משימות, בעיקר חינוכיות, של עידוד וחיזוק רוחם של הלוחמים. "
עמ' 172
18. שרנקה: "אני לא אעזוב את חבריי לנפשם" היא טענה, "אני קשורה אליהם באלפי עבותות שאין להתירם. אם אלך אראה את עצמי נידונה לבוז ולדיראון עולם, לא אסלח לנפשי אם אשאר בחיים".
עמ' 173
* בספר "שמלצובניק" נקראת שרנקה - רות, שם אימי – אחותה הקטנה של שרנקה
ציטוטים על משה קופיטו – בעלה של שרנקה אבי מאיה הנעדרת
"אנשי המחתרת", חייקה גרוסמן, מהדורת 1950, עמוד 25
"בוקר אחד העירה אותנו דפיקה על החלון, הצצנו החוצה בלב הולם, מבוהלות במקצת. היה זה משה קופיטו. (נראה כשייגץ) בלונדי, גבוה, גלוי-פנים וזריז-תנועה. הוא הביא את הידיעה הראשונה על המצב בגיטו. דיבר בקיצור, מיהר, ביקש שלא לסכן אותנו. הוא יצא הבוקר את הגיטו בפלוגת-העבודה הראשונה ובאמצע הרחוב הסתלק. הלך לחפש חלב בשביל התינוקת שלהם, שלו ושל שרנקה. לדבריו, יצא אדק לעבודה, כדי להתקשר אתנו. הוא לא מסר את מקום-עבודתו בפרבר בו מחכה לי אדק בהפסקת הצהריים, בין 12 ל-1. אדק הזריז! איזו שמחה תקפה אותנו. הקשר יחודש! צעד ראשון, הכרחי נעשה. אילולא כן, היה עלינו לרבוץ באפס-מעש בין הבתולות הזקנות ששארית ה"פריציות" שלהן מעלה ריח של ריקבון בפלוש, בדרגשים ובכורסות הקרועים ומאובקים".
"הימים חלפו מהר, משה קופיטו התחיל יוצא ונכנס בביתי, ואני מציגה אותו כ"היאניק" שלי. פעמים היה מביא ידיעות, הוראות, ופעמים היה בא סתם, לבקרני. היה משוטט בחוצות, מחפש חלב בשביל בתו הקטנה. דיברתי על לבו שיישמר לנפשו, הצעתי לו לא-אחת שאני או טמה נספק לו את מבוקשו. אך הוא לא הסכים: הרי הוא דומה לשייגץ, מפני מה לא יהיה איפוא מקשר בינינו ובין הגיטו? "אדק אינו יכול להתהלך בחוצות כארי. הדאגה לכל 'השיתוף' מסורה לו, ואין הוא יכול לקבל עליו את הדאגה לתינוקת אחת," היה טוען. באחד הימים בא להודיעני, שאדק שינה את מקום-עבודתו, משום שבמקומו הישן התחילו לרנן אחריו. – "הרי רואה את שאני נחוץ כאן. היית נופלת בפח, אילו באת שוב למקום הישן." – "אם כן, יש לסדר לך תעודות," העירותי. הוא לא שם לב להערתי והסתלק. מאז לא ראיתיו עוד. משה, חבר בקן הוארשאי היה, השתייך לגדודו של מרדכי אנילביץ' והיה מטובי חבריו.
חבורת הנועזים, הגאים המהפכנים! חניכי תנועת הנוער והרחוב הפועלי בוארשה הבירה. כשפרצה מלחמת-האחים בספרד, הלך משה לספרד להכות את פראנקו, חזר לוארשה, הבריח גבולות, נאמן לתנועה, לרצון העלייה ולתפיסת-החיים הפועלית. בימי הסובייטים היה פרולטארי, עבד בבית-חרושת ובמהרה התבלט בין הפועלים בכשרונותיו ובפשטותו. ובהכרתו הפועלית. והנה בשוק הכיר בו אחד מאנשי בית-החרושת והסגירו לידי הגרמנים. לא כיהודי, חס וחלילה – הלה לא הכירו יפה – אלא כקומוניסט. משה יצא אותו יום מן הגיטו, מסר לי ידיעה חשובה, מילא את שליחותו השומרית והאבהית ונתפס בשוק, והחלב אשר עמו לא הגיע עוד לידי שרנקה ובתו. האיש שהאיר על סביבו בעוז-נפשו ובצלילות דעתו, הראשון שדפק על חלוני, נעלם, ולא חזר עוד. ורק כעבור כמה ימים נודע לנו דרך-מקרה איך נתפש. מחוץ לזה לא שמענו עליו דבר. מה היה בסופו? תעודות לא היו לו, ומוטב כך, שכן היו גוררות חקירה מלווה עינויים ויסורים. נלקח מאתנו אחד הטובים שבחברים."
"חורבן ומרד של יהודי וארשה" – מלך ניישטט, 1946, עמ' 221
מרדכי אנילביץ' - "...בן 15-14 הצטרף ל"השומר הצעיר" כאחד, עם ידידו הטוב משה קופיטו (נרצח ב-1941 בוילנה).
_____________
לסיכום: לעיתים ההיסטוריה עושה עוול ממניעים זרים ומוזרים, הקשורים, לאגו, פוליטיקה או הרגלים...
לתשומת ליבך (ולא שכלך:) כי הלב הוא מהות האדם...
לזכר משה ושרנקה קופיטו, המוזכרים במספר ספרים, אחרי 80 שנה של שכחה...
כשברקע שאלת השאלות הצפה מקטעים אלו, האם אישה עוררה את המרד?!
איזה זוג עפה, משה קופיטו ורחל לאה שרנקה - דודתי הוריה של מאיה שאותה אני מחפש, לפני המלחמה