כדי להבין על האחדות היוצרת תקווה, צריך סיפור וההסיפור הוא על מרד גטו וורשה

כל אימת שנוצרת שואה או אסון, היא כתוצאה של שנאת חינם החל מחורבן הבית, דרך השואה וכלה ב"חרבות ברזל" בעכשוי. אך איך ניתן להבין מעלות רוחניות של חברות מלשון חיבור ותקווה? ע"י סיפור שעל עיקרון זה יושבים ספורי התנ"ך, חכמנו בגמרא, סיפוריו של ר' נחמן מברסלב ועוד והרבה כולל גדולי הסופרים בעולם.

אז מה הסיפור של מרד גטו וורשה, שהרסו לו את הצורה בגלל הייחוס הפוליטי למרות שכל המנהיגים משמאל וימין עזבו / ברחו? (1 גוטמן הדבר החשוב ביותר) וזה לא שאני הקטן אומר אלא פרופ' ישראל גוטמן שהיה שם בתחילת המרד ומעיד על כך ביוטיוב. הסיפר על המרד מתחיל בקבוצת נערים שהבוגרים שבניהם היו בני 22 והצעירים בני 17 לערך, שהיו יתומים ועזובים בלי רועה, כאמור המדריכים שלהם עזבו אותם. שרנקה דודתי ברחה מוורשה עם אמי רות ובעלה משה קופיטו נכנסה להריון ובד בבד שלחה את אמי לארץ ישראל, כחודש אחרי עזיבת אמי נולדה לשרנקה ילדה בשם מאיה (2 מלך נישטט על הילדה) ו/או אז הנאצים כבשו את וילנה ורצחו את משה (3 ספר דינה פורת - רצח משה קופיטו) בעלה של שרנקה, שנשארה לבד עם תינוקת (4 מכתבה של דרייפוס על מאיה) והיא חברה לקבוצת נערים בגילה שהתחבאו במנזר ובוילנה ושם הם החלטו למרוד בנאצים, הנערים היו סמוך לפונאר והיו העדים הראשונים לרצח השיטתי הראשון של הנאצים כנגד היהודים. ושם בצריף בוילנה הם קיבלו את ההחלטה למרוד - "לא נלך כצאן לטבח". שרנקה שהייתה נערצת על חנייכה בוורשה (5 מלך נישטט) הייתה פעילה בחבורה, היא מוסרת/ מקריבה/ עוקדת את מאיה בת השנה (6 מלך נישטט) לבית לילדים עזובים (ולא לבית יתומים) והמבריחה של שרנקה הייתה חייקה גרוסמן (7 ספרה של גרוסמן) שרנקה חודרת בדרך לא דרך בינוא' 1942, לגטו וורשה הנצור והמוקף בנאצים, שם בגטו אוספים אסיפת עם ושרנקה בקולה השבור (8 עליזה ויטיס שומרון) מעידה: א. רצחו את כל יהודי וילנה (ואף אחד לא מאמין לה במשך כחודשיים) ב. החלטנו למרוד (על המרד החליטו הוילנה העדים הראשונים). החבורה הצעירה התארגנה ובלילה שהם קיבלו את ההחלטה הגורלית להתאחד למרוד לשם ולעבר התקווה... הנערים התאספו במרתף של גביר בשם לנדאו שבתו הייתה חלק מהחבורה. "שרנו ובכינו", "שרנו ובכינו" כך העיד בפני פרופ' גוטמן בבכי(9 הקלטה של גוטמן) ... "שרתם על החיבור החברתי ובכיתם על שעזבתם את הורייכם"? שאלתי. "אפשר להגיד" ענה לי גוטמן, אבל האמת שאותו לילה היה מעמד הר סיני, וההוכחה: זה סיפורי האישי על “יגעתי (10 שנים) ומצאתי תאמין” זה קטע מדהים עשר שנים אני הולך אם השאלה עם דודתי הייתה נורמלית בכך שהיא מסרה / עקדה את בתה ואת חייה למען הכלל - בעצם חזרתה לגטו וורשה הנצור בנאצים? והתשובה: "אמר רבא אע"פ כן הדר קבלוה בימי אחשוורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (מגילה). "קבלת התורה שקיבלו עליהם ישראל בימי אחשוורוש, הייתה בדרגה גבוהה יותר מאשר קבלת התורה בהר סיני...” בימי אחשוורוש הגיעו (עם ישראל) לאחדות שלמה ומוחלטת ע"י הסכנה האיומה שריחפה על ראש כולם. "להשמיד להרוג ולאבד", כי בשעת הסכנה נשכחים ומתבטלים כל ההקפדות שיש בין אדם לחברו, ומחשבת כל אחד נתונה לכלל כולו, והיא היא שעת האחדות הגמורה, ושעת הכושר לקבלת התורה בשלימות.” ובשואה היתה שעת שמד לפי כל השיטות, ומכאן ש 51 הלוחמים ששמם חקוק במצבה במילא 18 וורשה וששרנקה בכללם היו נורמלים בהקריבה את עצמה ואת בתה למען כלל ישראל. (“שיחות מוסר”הרב חיים ליב שמואלביץ זצק"ל ראש ישיבת מיר) זאת מהות הסיפור של מרד גטו וורשה

ומכאן ניתן ללמוד על המושג - אחדות היוצרת תקווה, על הרקע האפל ביותר בהיסטוריה - השואה ולמה רצוי ללמוד על הרקע השחור? כי בלי השחור - הרע (משורש המילה לעורר) לא נכיר בלבן הטוב שהשיא שלו "בחייהם ובמותם לא נפרדו" ולכן "מנשרים קלו מאריות גברו" ... (שמואל ב' פסוק כ"ג)

שם הציור: הביטוי הציורי של "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיּהּ רַבָּא מְבָרַךְ"

משנה ברורה: יֵשׁ לְכַוֵּן. כִּי אָמְרוּ חֲזַ"ל: כָּל הָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיּהּ רַבָּא מְבָרַךְ" בְּכָל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, וּפֵרְשׁוּ הָרִאשׁוֹנִים דְּרוֹצֶה לוֹמַר "בְּכָל כֹּחוֹ": בְּכָל כַּוָּנָתוֹ וּבְכָל אֵבָרָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמְרֶנָּה בְּלֵב וָנֶפֶשׁ.

שולחן ערוך נ"ו: שם יה רבא שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב כי יד על כס יה שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב (תהלים ט׳:ז׳-ח׳) האויב תמו חרבות לנצח וכתיב וה׳ לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם

מה הפרוש של הציור? כל אחד בא עם הקו האישי היחודי שלו ומוחק את צלב בקרס - עמלק וביחד יוצרים זריחה - הצלחה וזה מזכיר את הרעיון של: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא"