"יש עתיד בעבורי? בוודאי! אך תחת איזו אבן מצבה הוא מונח?" פרנץ קפקא על המרד האזרחי הראשון כנגד הנאצים

"יש עתיד בעבורי? בוודאי! אך תחת איזו אבן מצבה הוא מונח?" פרנץ קפקא

המרד האזרחי הראשון כנגד הנאצים,

מרד גטו וורשה הושפע מהמוסר היהודי (מהרומנטיקה)

במאבק שבין המכניזם לרומנטיקה לאורך ורוחב ההיסטוריה, העולם נע כמטוטלת המשתוקקת לצד שכנגד, והאמת כהרגלה במיצוע - "שביל הזהב".

בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע", "התנ"ך" בשנות השישים בארה"ב, מציין רוברט מ. פירסיג, כי קיימים בעולם רק שני אבות-טיפוס, רומנטיקן וטכנוקרט. אם שניהם היו נוסעים באותה רכבת, הרומנטיקן היה מסתכל על הנוף, ואילו הטכנוקרט היה רץ לקטר לראות איך מתנהלת הרכבת מבחינה טכנית. אחת הדילמות המרכזיות של פירסיג היא, איך מפגישים שני אבות טיפוס שונים כל כך, כאשר האחד מייצג את המכניזם והשני את הרומנטיקה?

מלחמת העולם השנייה, הנוראה במלחמות, הושפעה מהמהפכה התעשייתית - האדם והמכונה, (פינק פלויד The Wall), ורמסה כל זיק של אנושיות ורומנטיקה, אותה סלל הצייר אז'ן דלקרואה (1796- 1863).

המאפיין המרכזי ברומנטיקה הוא, שבניגוד למכניזם, הרגש - הלב, משחק תפקיד חשוב יותר מהשכל...

התנועה הרומנטית - "איש ההשקפה" (ביהדות), מתרחקת מחיי היום יום ושואפת לאידיאל נעלה ממצב קיומי עכשווי של חיי השעה - ההרגל של "כצאן לטבח" (גם כיום),

על החשיבות וההשפעה של מרד גטו וורשה (המרד בהרגל), ניתן ללמוד מדבריו של פרופ' אייל נווה על מרטין לותר קינג: "הוא מדבר על זה (על מרד גטו וורשה) מההתנגדויות שהיו לו מהרוע, כי הוא טען ש"אם אתה שותק, אתה בעצם משתף פעולה עם רוע", ולכן הוא רב שם מול התיאולוגים שאמרו לו "למה אתה כזה קיצוני? בסוף יהיה בסדר", ומרטין לותר קינג בשלו "לא יהיה בסדר, אתה צריך לטעון את הטענה", ואז הוא מדבר על הרגעים של מרידה ברוע, ומזכיר את מרד גטו וורשה, זה האקט שלא מוכן להסכים עם מה שקיים, זה האקט שאומר אנחנו צריכים לצאת מעבר לקיים ולחפש כמובן את הניצוץ, והניצוץ הזה, כן, יכול לקבל השראה, מהעמדה, ממרד גטו וורשה".

ולשאלתי השניה עפר: האם אפשר להגיד שמרד גטו וורשה הוא יסוד, וההשראה למרד הנעורים בעולם, כולל וודסטוק ופינק פלוייד? (במרד גטו וורשה המורדים הבוגרים ביותר היו בני 23) פרופ' נווה: כן, אפשר להגיד זה, האקט שלא מוכן להסכים עם המובן מאליו, זה האקט שלא מוכן להסכים עם מה שקיים זה מה שיש, זה האקט שאומר אנחנו צריכים לצאת מעבר לקיים ולחפש כמובן את הניצוץ, והניצוץ הזה, כן, יכול לקבל השראה, מהעמדה, ממרד גטו וורשה.

בעוד שהמכניזם מדבר בתדר של חוק המוגדר מראש, ויצירתו היא "החוק היבש הנכנע לכוח המשיכה", ל"כצאן לטבח", באה הרומנטיקה ומזכירה שהמציאה מלשון מציאות, באה דווקא בהיסח הדעת (בניגוד ל"שיטה"), והיא זו העשויה לעורר את ההלך לנוע מחיסרון להשלמה (מבלי היכולת להגיע לשלמות), וכידוע, התנועה מעל לכל, שהרי קומת האדם נשענת על המושג "הלך"... ולכן יש לחפש את "שביל הזהב" האבוד.

גם האנליזה שלי על היטלר, מתייחסת למתח בין הקצוות המנוגדים, הרומנטיקה מחד, והמכניזם מאידך. היטלר ניסה להתקבל לאקדמיה לאמנות (רומנטיקה), ונכשל. בגיל 19 חזר על הניסיון הזה, אך גם הפעם לא הצליח לעבור אפילו את הסינון הראשוני. הנימוק לדחייה - העדר כישרון ציור של ממש. אז ניסה את מזלו בתחום האדריכלות, (המיצוע - שבין הרומנטיקה למכניזם), אך גם מסלול זה היה חסום בפניו מראש, שכן הוא לא השלים מעולם את לימודיו התיכוניים, או אז הוא נזרק לעבר הקצה הטכני - "השיטה", וזה מסביר את שנאתם המיוחדת של הנאצים לילדים, המייצגים את התמימות - התמימות של הילדים מאזנת את הטיפשות השכלתנית של המבוגרים הנרגנים...

לסיכום חלק זה הייתי בוחר בשני משפטים מייצגים: "האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו" כתב רבי ישראל מסלנט, כי שכלנו מורכב בהרכבה לעומת הלב הפשוט - מהות האדם...

"הקיום הוא נורא, הטבע הוא נורא, והוא לא נועד לאדם החושב שיוכל לשלוט בו" ניטשה. ראו כדוגמית את הסערה האחרונה...

ב-2009 זיהה העיתון הבריטי "Guardian" 25 אנשים "שכלתניים", משקיעים, כלכלנים, בנקאים מרכזיים ופוליטיקאים, שפעולותיהם הובילו את העולם למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול, משבר בסדר גודל של 639 מיליארד דולר! פשיטת הרגל התאגידית הגדולה בהיסטוריה, ואולי האירוע הלא-מלחמתי הדרמטי ביותר בכלכלה המודרנית (The Marker).

בארה"ב יצא ספר על העובדה שה CIA מעולם לא הצליח לחזות אף מלחמה בעולם, ואנחנו, הופתענו במלחמת יום כיפור למרות ידיעת הנתונים והעובדות... כי גם המציאה - הטוב, וגם עקיצת עקרב – הרע, באים בהיסח הדעת (מסכת סנהדרין),

ואני שואל בתמימות, איפה היו "אנשי השכל"? ולאן נעלמה התובנה?

בתמימותי, בעקבות מציאתי (ובמדינת ישראל 2014 אסור למצוא מציאות - כי היסוד הוא "העם החכם" בקומבינות), נקלעתי לאש צולבת שכלתנית, על מרד גטו וורשה, למי הוא שייך, ולמה?! ועל כך נעצרתי בוורשה, נזרקתי מיד ושם, ואני עוד מצונזר (חלקית - שהרי כתבתי:) בקרטל השואה...

"במרד גטו וורשה לא הייתה פוליטיקה" (פרופ' ישראל גוטמן) - כי הם היו אנשי הלב... אך כנראה וכנמצא, "אנשי השכל" מתקשים להבין את אנשי הלב (לוחמי המרד), ואת מציאתי בפברואר 2012 - "יש לכם חומר נדיר ביותר (על מרד גטו וורשה) מכיוון שאין תיעוד" - אמר לי פרופ' גוטמן (ביוטיוב). אך לא היה היסטוריון אחד "בסדום" שטרח לבדוק זאת מלבד גוטמן, והם הוזמנו... למרות ש"על מציאות אין מחלוקת".

העובדה היא שאף שם מכל 51 הלוחמים (מלבד מרדכי אנילביץ'), ששמם חקוק במצבה קטנה ברח' מילא 18 וורשה, לא הוזכר (ואף צונזר, עד לשעה זו) בשום מוזיאון בארץ, ואולי בעולם. הם שולטים על זיכרון השואה בעולם! זאת, למרות שההצלחה, הציוויליזציה, שווה לסך המאמצים המשותפים של אלפי דורות, וזאת האידאה הקיבוצית הדורשת שיתוף פעולה, אם זכור לי נכון?! ובמקום זה העמידו "צלם בהיכל הזיכרון" - מרדכי אנילביץ' (שהיה מתנגד לתפיסה זו) ואני מכבד אותו לא פחות מהם.

צחוק הגורל, ואת סיבת הצנזור מצאתי דווקא בספרה של פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית מיד ושם המתעלמת ממציאתי - "באותה ישיבה בהעוגן הוסיף קובנר גם דברי ביקורת חריפים, אירוניים כדרכו, על ספר השומר הצעיר... באינדקס, אמר, מופיעים שמותיהם של קוסצ'יושקו וקרופוטקין וחבריהם (גיבורים פולנים נשכחים ע.א) ; אך נעדרים ממנו שמותיהם של שורה ארוכה של צעירים - וקובנר מונה רבים מהם, על פני כל אירופה הכבושה, שהם-הם ההנהגה האמיתית של השומר הצעיר, שלא ברחה, אלא חזרה אל חניכיה ואל מול הסכנה, והיתה למקימת המחתרות והלחימה". ("מעבר לגשמי" עמוד 61).

סיפור מרד גטו וורשה לא סופר במלואו במשך 80 שנה! ועד לרגע זה...

ולמה לא סופר? כי "אנשי השכל" בעלי האינטרס הפוליטי הצר, לא יכלו להיחשף, או להזדהות, עם התדר של "אנשי הלב", נערים בני 17-23 שמרדו את מרד הנעורים, במרד החשוב בעולם, בניגוד למנהיגים שלהם שהתנגדו ו/או ברחו... פרופ' גוטמן (בלשונו הנקיה): "הדבר החשוב ביותר (להבנת המרד) הוא, שגם בדרור וגם בשומר הצעיר, אלה שהיו ראשי התנועות, אנשים מועטים אבל בעלי השפעה יסודית, שעזבו יחד עם אחרים את פולין בתחילה, כדי לא ליפול לידי הנאצים". (ביוטיוב)

לא בכדי, מרד גטו וורשה היה המרד האזרחי הראשון בעולם, כי הוא הושפע מהמוסר היהודי -"כאיש אחד בלב אחד" (פרופ' גוטמן ועפר, ביוטיוב).

כשנתיים מאז מציאתי, (הבאה בהיסח הדעת ולא על הדעת של הנגועים בדבר) אני לא מצליח להבין בשכלי הצר את המעשה שנבע מליבה הרחב של דודתי שרנקה, שמסרה, "עקדה" את בתה מאיה אותה אני מחפש, כדי לחזור ללב חבריה בגטו הנצור בנאצים. שרנקה חזרה לגטו ל"שתי מטרות על": כדי להתריע על הרצח השיטתי שהחל בפונאר - וילנה, וכדי להתניע את המרד.

כידוע, הלב והשכל, הן שתי רשויות זרות, אני חי בדור בו ילד רצח את הוריו - ושרנקה חיה במציאות הראויה להארה, בה לא היו רציחות של יהודים על רקע כלכלי! (פרופ' גוטמן). זו הנקודה אותה אני מבקש להאיר, אך ללא הועיל (בינתיים)

באותו ההקשר, מעניין לציין את תגובתו של פרופ' גוטמן, כאשר סיפר לי שוב ושוב על אותו לילה בגטו, בשעה שהנערים עזבו את בתיהם והתכנסו לקראת המרד בתחושת שליחות וחיבור חברתי, "בלילה ההוא בוורשה" (ביוטיוב) "שרנו ובכינו, שרנו ובכינו, שרנו ובכינו", בכה הפרופסור, בזיכרון הראוי להנצחה, לנצחים נצחים, ועוד...

לפרופ' גוטמן הייתה ביקורת נוקבת על לימודי השואה, "מה שהספקתי לקרוא, זה הרבה מאד שטויות וחוצפה בלתי רגילה" (ביוטיוב), הוא טען בתוקף כי "השואה תשכח, וגם היושרה"... למה? כי הפכנו לעם "שכלתני" אינטרסנטי ששכח את החיבור ללב...

גם פרופ' דניאל בלטמן מתח ביקורת קשה על בניית זיכרון השואה -"לימודי השואה: שיעור בהתקרנפות"- עיתון הארץ 18/4/13.

הזיכרון כיום, הנשען על מערכת מושגים צרה וזרה, של "גטו מנטלי", עם "משטרת זיכרון", בניגוד ללב היהודי החם, הדורש מאתנו להאיר את החידוש בעולם, שצורת החיבור החברתית היחידה, נשענת על הלב התמים ולא על האינטרס הצר. "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" דרש במשלי החכם באדם, אולי זו הסיבה שבארץ אין מהפכה אזרחית כפי שבאה לידי ביטוי בארצות אחרות, כאן "כולנו חכמים" בשכל, אך בלב לא משהו... ואולי בגלל ששכחנו את הלב אושר חרם על מוסדות אקדמאים ישראלים בארה"ב, כי ההיסטוריה האמריקנית הוא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה עם חלום תמים שבלב (ולא עם "קומבינה ישראלית") מכל קצוות העולם, ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמת על יחידה. אז לתשומת לבכם (ולא שכלכם:)

עפר אלוני - סופר ומעצב קו אישי לעבר תקווה משתפת, בתחומים: אישי - חברתי - שיווקי - מדיני. קרוי על שם דודתו שרנקה (בפולנית - Sarenka עפרה) - מורדת גטו ורשה, שבגיל 22 מסרה את ילדתה מאיה, שלא נמצאה עד היום, ונכנסה מרצונה לגטו הנצור, כדי לחבור ללב חבריה שמרדו בנאצים וללחום יחד איתם באטימות, בשם ולעבר התקווה...

(המאמר משלב קטעים מספרו של עפר, "צופן התקווה" המחפש מו"ל אמיץ)