"הבנת הנמצא" בחושים המובילים ראיה ושמיעה

הנחת יסוד להבנת הנמצא מלשון מציאות

החיים המקיפים אותנו מורכבים מפרטים מרובים העלולים לבלבל בריבויים ואף לעייף את המתבונן. לכן, עלינו למצוא תחילה את ההגיון הפשוט המצוי ביסוד של המציאות, כדי שישמש לנו ככלי עבודה בהבנת המורכבות של החיים - הענפים והעלים. כשבונים בית בונים תחילה את היסוד ורק לבסוף את הפנטאוז. ולדוגמא, כדי ללמוד על מיליוני הגוונים יש ללמוד תחילה על המהות - שלושת צבעי היסוד בלבד. ולכך אני מכוון בבלוג זה, הנועד לנתח את היסוד לשאר הבלוגים הנשענים על ראיה ושמיה - שני החושים המובילים. הוזמנתי לכנס במסעדת אלמברה להרצות בפני מנהלי שיווק, הצטיידתי להרצאתי עם שאלת מפתח אחת אך יסודית, מה ההבדל בין ראיה לשמיע בתפיסה הבסיסית?

למה כולם נרדמים בהרצאות? כי הם לא בתנועה

כשנוכחתי שכולם רדומים , הבטחתי כרטיס טיסה לטורקיה למי שיענה, ואז תמיד יש מי שמתעורר, למה דווקא לטורקיה? ואני משיב, כי או אז מחזירים את הכרטיס טיסה:). ולמה שאלה זאת חשובה ויסודית? כי מדובר במנהלי שיווק ועל שתי עובדות אלו נשענים כל הקמפיינים שלהם... ואם נלמד על שני החושים העיקריים שקולטים את עולמנו (הנעלם) זה ישמש ככלי לקמפיינים שאותם אנחנו מפיקים.

תורה שבע"פ לשמיעה ותורה שבכתב לראיה

השמיעה והראיה מצגים שתי תפיסות מנוגדות. ולכן קיבלנו תורה שב"ע לשמיעה ותוקה שבכתב לראיה, בשמיעה כתוב התלמוד "תרי קלי לא נשמעי" - כלומר שני קולות לא נשמעים ביחד. שמיעה תופסת דבר אחד להבדיל מראיה שהתפיסה בה הפוכה, תמיד תופסים ריבוי, כמו שהצייר פול סזן טען שאדום על רקע שחור לא נראה כמו אדום על רקע לבן... מאחר והתפיסה בראיה היא דואלית ותלויה ברקע... לכן לשיטתי כשמציגים או מצלמים משהו יש להתייחס לרקע לא פחות מאשר לאובייקט המצולם ורצוי להתיחס לניגודיים כי הניגוד מעורר.

הניגוד מעורר, בין האור לחושך, בין ציור לצילום ובין הזורם לסטטי

בצילום שלי, ניתן להבחין 1. בניגוד שבא לידי ביטוי בהבזק אור בלבן שעל האף שהוא בחזית בניגוד לחור השחור שברקע - עומק הציור (כך יצר הצייר רמברט את המתח שבין האור לחושך בציוריו) עוד ניגודים: 2. צילום על רקע ציור 3. זרימה המביעה את זרימת החיים ביחס לאובייקט המשמש כנקודת אחיזה...