​

זה היה מונח כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים, אוצר היסטורי אישי חברתי - "צופן התקווה", בתיבה מתכתית ישנה, שחוקה ואדומה "מסומק ההיסטוריה המבישה" מתקופת מלחמת העולם השנייה, ונמצא בת"א,בפברואר 2012.

מה הכיל האוצר? תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים הקשורים בתקווה, שהיא היסוד לקיומנו, כי אדם ללא תקווה חשוב כמת, בכל השפות בעולם. 

מוצא האוצר הוא סופר ויוצר, שעוסק ועסק, ללא מודע, בנושא התקווה כמעט כל חייו. המוצא עפר, קרוי ע"ש דודתו עפרה, שרנקה בפולנית - עופרה, כותבת המכתבים אשר כתבה לאחותה, אימו של עפר, והמצולמת בצילום נדיר עם מרדכי אנילביץ' מפקד מרד גטו וורשה.

מצילום זה נוצר אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה, האנדרטה "בדמייך חיי" של הפסל נתן רפפורט בוורשה, שקיבל את הצילום מרות אחותה של שרנקה ואמו של עפר. האנדרטה נחצבה באבן שחורה שתכנן אדולף היטלר לפסל בה את שער הניצחון. באנדרטה רואים בחזית את מרדכי אנילביץ' ומאחוריו אישה האוחזת תינוקת, האם זו שרנקה, דודתי שאני קרוי על שמה, האם היא זו שנתנה השראה לפסל, ביחד עם מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו וורשה?

ו/או אז התחילה להתבהר התמונה הקבוצתית עם האישה – שרנקה, שהייתה הרוח האמיתית של המרד, במכתביה היא כתבה שנולדה לה בת בשם מאיה, שנמסרה לחזקת אחרים, ועדיין לא נמצאה.

עפר: מה שאני יודע על מאיה, זה שהיא נולדה ב 22 בפברואר 1941 בוילנה, למשה קופיטו ולרחל שרנקה זילברברג.

בינואר 1942, שרנקה החליטה למסור את מאיה ולחזור לגטו הנצור לשתי מטרות, האחת - לספר על הרצח השיטתי של הנאצים, והשנייה - לעורר את המרד. היא מסרה את בתה מאיה לרופאה, בבית לילדים עזובים בוילנה, תחת השם ידוויגה סוגאק, ומאז נעלמו עקבותיה של מאיה בת המורדים. בבקשה שתפו סיפור זה כי חזקה ששום בת קול לא חוזרת ריקם כי "עוף השמיים יוליך את הקול".