א הבעיה: הצייר דיוויד הוקני טען שהמתבונן על יצירה מתבונן רק מספר שניות, אז מה עושים כדי לרתק את הצופה ביתר שאת? לעניות דעתי העניה, מקור הבעיה שהעין צרה- היא רואה עם גבול של התחלה וסוף והאדם במנטליות שלו מעדיף את הדימיון על פני הסוף וזאת הסיבה שהספר תמיד טוב מהסרט, כי בספר יש פתח לדימיון רחב יותר... כנראה שהמקור לסיבה הנ"ל "בעשרה מאמרות נברא העולם" ולא בגרפיקה, אחרת היינו מקבלים את התנ"ך כקומיקס...
ב. המענה לבעיה: הסדרה "אמירה מצוירת" מבוססת על הבחירה (מהות האדם) נסתר וחידה עם רקע פילוסופי, ו/או אז המתבונן יפעיל את דימיונו ביתר שאת בשילוב ניגודים בתוכן ובצבע, שזאת עוד סוגיה הקשורה לנעורות, כי הניגוד מעורר (אם רה"מ יחליק על בננה זה יגרום לצחוק גדול יותר מאשר ילד שיחליק)
המסרים יהיו תמיד בנויים משתי מילים, כאשר כל מילה מיוצגת בצבע שונה, לדוגמא: גטו (באפור) מרד(בשלל צבעים)