"סטורי בורד התקווה" לחללים משמימים ופרוזדורים ריקים מתוכן* סיפור אישי / חברתי עם קו שקיווה לתקווה

סטורי בורד התקווה, לחללים משמימים ופרוזדורים ריקים מתוכן*

סיפור אישי / חברתי עם קושקיווה לתקווה משותפת ואני עוד בדרך...

פעם לפני זמן היה איש - קו - והוא עוד כאן בנמצא, מוצפן בתוכנו… יום אחד קו זה השתוקק לתקווה משותפת, אך "מה זאת תקווה?" הוא שאל את עצמו ואת העוברים וגם את השבים.

הוא שמע את ההמנון, ששמו "התקווה" ובפי האנשים הוא שמע את המושג תקווה מופיע בכל משפט שני: "אני מקווה שבית"ר תנצח". או "אני מקווה לרכב" ו"אני מקווה לשינוי" ועוד והרבה...

ואם זה לא מספיק, הוא גילה שבכל השפות שבעולם אומרים ש"אדם בלי תקווה נחשב למת" (כמו שמופיע בתלמוד הירושלמי). אך כשהוא חקר ושאל להבדל שבין תקווה לייחול (וכידוע ההגדרה של הדעת היא לדעת להבדיל) נוכח קו (זה השם שלו) שאף אחד (כמעט) ולא ידע מה זאת תקווה, וזאת למרות חשיבות הנושא לעצם קיומנו... כפי שהיטיב לבטא את האבסורד הזה הרמח"ל: ככל שהדבר ידוע, כך הוא נסתר. לכן קו החליט לעשות לימוד על הסוגייה ולכתוב את הספר "הקו א-ל התקווה" - ומשם, כפועל יוצא, נוצר ה"סטורי בורד התקווה" - שהוא בסך הכל כלי עבודה בתחומים האישי, החברתי, השיווקי והמדיני... והסוד של הספר מועתק מהחיים: כשמחברים הרבה קווים שונים למטרה אחת משותפת, התוצאה היא ציוויליזציה / הצלחה.

ולבד? זה רק רובניזון קרוזו על אי, לכן המיליארדר הראשון בהיסטוריה היה הנרי פורד כי הוא חיבר קבוצה גדולה של אנשים באמצעות הסרט הנע למטרה אחת משותפת - המכונית. לעומת זאת, מעולם לא מצינו בדווי או אסקימואי מתבודד שהוא מיליונר, כי ההצלחה היא תוצר המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות - ואלה זקוקים למניע שהיא התקווה, המשולה לקו אופק. בצעדכם אל עבר האופק, בעודכם מתקרבים אליו - הוא מתרחק מכם. מדוע נחוצים ה"טרטור", ה"טירונות" הזאת? כי האדם מוגדר כהלך ההולך מחיסרון להשלמה (והלך נזקק למניע) וכל מי שייגע בשלמות ("וישב" בהשאלה) ידבק בו החיסרון. לכן המהר"ל מעיר בשולי הפסוק "לפתח חטאת רובץ": מתי החיסרון דבק בתינוק? בשעה שהוא מגיע לשלמות במעי אמו שהיא סיבת לידתו ויציאתו לאוויר העולם.