למה חייבים להטמיע תקווה בכל קמפיין? מה זאת תקווה ביחס ללייחל, למה בכל השפות כתוב שאדם בלי תקווה מת?

רקע- הגדרת האדם- הלך

כדי לענות על השאלת האמורת, יש להבין מה ההגדרה של האדם, האדם מוגדר כהלך שהולך מחיסרון להשלמה מבלי היכולת לגעת בשלמות ולכן יש כלל בתורה שכל מקום שנכתב "וישב" נכתב אחרי לשון צער "וישב יעקב" התחילה הטרגדיה של יוסף ואחיו "וישב העם" מגפה... במאמר מוסגר הישיבה היא ביטוי ציורי לשלמות - הגעתי גם על הפס' "לפתחת חטאת רובץ" מסביר המהר"ל מפרד, מתי החיסרון דבק בתינות? בשעה שהוא מגיע ל|שלמות" שזאת סיבת ליידתו, לכן דבק בו החטאת - החיסרון, כי כל דבר המגיע לשלמות מיד דבק בו החיסרון, כעיקרון האדם נועד להשלים את החיסרון הקיים בו

"מעולם לא סיימתי אף ציור"

פיקאסו שצייר כ6003 יצירות טען שמעולם הוא לא סיים אף ציור, תמיד הוא חש שאפשר עוד וזה נכון, השאלה איך יוצרים את העוד - המניע... כי לכאורה האדם אמור להיות מיואש מבלי הרצון לקום בבוקר מהמיטה, אני עובד 10 שנים על דירה וברגע שאני מגיע לייחולי, או/אז היא כבר לא מעניינת אותי, ב"תורת השכר" הייתי אמור להנות מאותה הדירה 10 שנים לפחות וזה מיאש....

כסף מלשון כיסופין - געגועים

ולזה נועדה התקווה שהיא צורך נפשי שלא ניתן למימוש פיסי, התקווה מזכירה את קו האופק, אתה חותר לעברו והוא מתרחק,.. בעצם ובמהות כל האנושות מקווה לדבר אחד - המניע (כל השאר, נשים, בית, כסף נשים הם בהגדרת הייחול הניתן למימוש פיזי) ואם כבר הזכרנו כסף, הכסף הוא מלשון כיסופין - געגועים המניעים אותנו לעבר הזהב - זה הב- המטרה, מעניין לציין שזהב זה הצבע היחידי שיש לו שינוי באור ובמילא המשכויות היוצרת דרך כאמור. גם מבנה העין והאוזן בנויים ע ל היסוד של דרך "לא תשבע עין לראות ואוזן לשמוע"

ומכאן המסקנה המתבקשת, שכל קמפיין חייב לייצר דרך כדי שלהלך תהיה הזדהות וכן תקווה היוצרת את המניע הבלתי נגמר.

לכן יצרתי ב2002 את המושג "קמפיין דינמי" - הקו האישי שלך לעבר התקווה המשותפת שלנו, באישי, חברתי, שיווקי ומדיני

שמעון פרס ז"ל, בקמפיין דינמי לרוח טובה

השר אדלשטיין בקמפיין דינמי הקו אל התקווה

ח"כ בוגי "שם פס לאלימות"

משרד החוץ

רוצות תקווה