ביום בהיר עלה לוחם צדק תל אביב (שזה עלי:) לעליית הגג של דירת אביו ומצא אוצר (כותרת שבועון משפחה)

ביום בהיר עלה לוחם צדק תל אביבי לעליית הגג של דירת אביו הקשיש ומצא אוצר: קופסת פח אדומה שהכילה תצלומים מקוריים שחשפו מי באמת יזם את מרד גטו ורשה, מי אטם את אזניו ומי ניסה בעקביות לטשטש את הפרק הדרמטי בתולדות העם היהודי (כדוגמאת: ד"ר יונת רוטביין, פרופ' חווי דריפוס, ד"ר עידית שפרן וד"ר שרון גבע, הפמניסטיות המצנזרות גיבורות על ובזה מונעות את מציאת מאיה) עפר אלוני, אחיינה של הגיבורה המצונזרת מהגיטו, במסע חוצה יבשות בעקבות ההשתקה, הגיבורים האמיתיים ובת הדודה שעקבותיה נעלמו, הסיפור האמיתי על מרד גטו וורשה

האיש שעמד בחדר של כ"ק קבלת הקהל האדמו"ר ממודז'יץ, לא היה מוכר לגבאים. יה נעלמו

האורח הזר, שהיה חבוש כובע צר-שוליים ולבוש חליפה קצרה, הסביר כי הוא רוצה לפגוש ברבי, שסבו, בעל ה'אמרי שאול', התאכסן אצל סבו - רבי אלכסנדר )סנדר( זילברברג הי"ד - בוורשה. מקרה נדיר הוא שנצר לחסידי מודז'יץ בשכבת הגילים הזו מגיע לחצר לראשונה בחייו. צעירי הצאן מיהרו אפוא להתלקט סביבו ולדלות ממנו פרטים היסטוריים נשכחים מבית סבא. אחד מהם, ששמע את סיפורו המופלא, מיהר לקַשרו עמי. את עֹפר זה שמו הפרטי. (בהמשך תבינו את מקורו) פגשתי לראשונה מבלי לעמוד על סיפורו המופלא. היה זה בערב ראש השנה, במסגרת תחקיר שערכתי עבור כתבה על אודות דמותו של הגה"צ רבי מרדכי שיינברגר שליט"א מירושלים, שהתפרסמה בגיליון יום הכיפורים האחרון.

האדם בעל הכובע צר-השוליים, שגם תואר בכתבה, שאל את הרב לאחר השיעור אם מן הראוי לתור אחר בת דודתו העלומה, שהוקרבה למען הצלת יהדות פולין, ונותרה אי שם בפולין או בווילנה. הרב שיינברגר תהה אם עודנה בחיים, ועפר, בדרכו המקַוָוה תדיר, השיב: "מצאנו תעודת לידה שלה בווילנה. גם אחרי המלחמה היה מי שנסע לחפש אותה בבית לילדים עזובים, ונאמר לו שהיא חיה אך מישהו לקח אותה..."

אך מסתבר, שהמציאה הכשרה שנחתה לידיי העיתונאיות, היתה כאין וכאפס לעומת המציאה שגילה עפר אלוני בעליית הגג של בית הוריו. זה היה כ-30 שנה לאחר שאימו המנוחה, רות אלוני, הלכה לעולמה, ואביו, ראובן, פינה את דירתו בכיכר המדינה שבתל אביב לטובת דיור מוגן בשכונת רמת אביב שבצפון העיר. בעיצומו של המעבר מצא עפר תיבה מתכתית אדומה.

את הצבע האדום של התיבה הוא מייחס ל"סומק של בושה ממלחמת העולם השניה" - כפי שהוא כותב בספרו שנכתב בימים אלו - 'צופן התקווה'. "המציאה שנגלתה לעיני, הייתה של קופסת פח פשוטה לכאורה, שריד למלחמת העולם", הוא מספר. אך מה שעפר גילה בתוך הקופסה, העניק לו אור מחודש לחייו ונשא בחובו "הארה היסטורית עולמית, למה שהתרחש באמת במרד האזרחי הראשון בעולם כנגד הנאצים - מרד גטו ורשה.

"מציאה, באה רק בהיסח הדעת. ו'מציאה' הינו מונח שנגזר מלשון 'מציאות' ואסטרטגיה שכלתנית אך לא מציאותית", אומר לי עֹפר אלוני כשעיני בוחנות את תערוכתו בנווה צדק הנושאת את השם הארוך אך המשמעותי - "צופן התקווה - כי אדם בלי תקווה נחשב למת, אך מה זאת תקווה?"

בתערוכה מוצגים הספרים שכתב, ציורים, עיצוב פנים עם פנימיות וכן תיעוד היסטורי נדיר. או בקיצור: תערוכה, המשלבת תקווה עם זיכרון. אני פוגש בו בינות לציורים הממוקמים ברחוב בוסתנאי 22 שבנווה צדק הציורית בתל אביב וכיום בשד' הרצל 120 בירושלים.

עפר הוא לוחם-צדק מהזן העקשן, האובססיבי, שאינו מרפה למרות התנגדויות חוזרות ונשנות. זה קרה מאז שנפגש עם עדים חיים מהתופת ומהמרד, בראשם פרופ' ישראל גוטמן והשורדת עליזה ויטיס- שומרון. הוא קרא את הספרות הענפה המתארת את גטו ורשה, ולדבריו גילה כי מאיר יערי, ממנהיגי השמאל בקום המדינה, צנזר שיטתית את סיפור המרד. אלוני גייס היסטוריונים וחוקרים שחיזקו לדעתו את מה שנלחש מפה לאוזן: המנהיגים הציונים מצילים את עורם ונוטלים את כספי התנועה הציונית יחד עימם. מפקירים את הכפופים להם, עשרות אלפי צעירים משולהבים שנרמסו תחת המגף הנאצי - לגורלם המר. כראיה לכך, מציג בפניי עפר תיעוד היסטורי מצולם המוצג בתערוכה. בהסרטה קצרה אומר פרופ' ישראל גוטמן מפורשות: "הדבר החשוב ביותר על המרד הוא שהמנהיגים של 'דרור' ו'השומר הצעיר', ברחו - ואנחנו נשארנו לבד". צנזורה פעילה אך היה דבר-מה נוסף שמישהו טרח להעלים. סיפור שמעולם לא סופר במלואו.

זהו סיפורה של רחל לאה זילברברג הי"ד, שכינויה המחתרתי היה 'שרנקה' - (מפולנית: עפרה), שבמקור היתה מבית חרדי מקהילת מודז'יץ והוזכרה באגביות יחסית בספרות משנות קום המדינה, ספרות המתארת את מרד הגטו. להתעלם ממנה לגמרי לא יכלו הכותבים - בהיותה מדריכת נוער ופעילה בת גילם של אבא קובנר ומרדכי אנילביץ'. אך קורבנה האישי ופועלה כמעט שלא הוזכרו, כפי שכל סיפור המרד במלואו, על חולשותיהם של מנהיגיו - צונזר.

"במהדורות הבאות, של העת החדשה, ישנם גם אזכורים קלושים שלה שכמעט ונעלמו משום מה", טוען עפר אלוני. באותו ערב תל-אביבי אפור גילה עפר מכתבים נדירים ביותר מדודתו שנשלחו לאימו, שעלתה ארצה. הוא החסיר פעימה ראשונה, משום שהגטו כולו נשרף, ולא היו תיעודים מתוך תוכי הגטו, אלא ממי ששרדו את התופת שהתלקחה ביתר שאת לאחר המרד.

הדפים החומים-צהבהבים, הכמעט מתפוררים, בפולנית רהוטה, תיארו את המתחולל בגטו ואת התחושות האותנטיות של אותה עת ואגב אורחא - חשפו גבורה עילאית בלתי מצויה מצד כותבת המכתבים תוך ציון עובדה היסטורית בלתי מסופרת על ידי השמאל. "דודתי, ערכה מעין 'עקדת יצחק' אישית, למען כלל ישראל". ליבו של עפר החל לפעום בהתרגשות. "לא רק שדודתי, שעל שמה נקראתי (שרנקה, היא איילה, עפרה בפולנית. עפר נושא אפוא את שמה כל חייו. י"פ) לא הוזכרה בספרות במלוא מאבקה, אלא שאת היקר לה מכל - את בתה יחידתה שנולדה לה בראשית המלחמה - הותירה מאחוריה, בווילנה, כדי להעיר ולעורר את גטו ורשה היהודי הרדום, שלא היה מודע למעשי הזוועה של הנאצים בווילנה, להיקהל ולעמוד על נפשו, ללחום על חייו ולמרוד.

"מידת היסוד בקומת האדם דורשת את המושג 'תודה' והכרת הטוב", מצטט עפר מזכרונו על פי תורות 'מכתב מאליהו' שהוא מעיין בהן ומשתדל לחיות על פיהן. כך גם קבעו חז"ל, כי 'בור ששתית ממנו אל תזרוק לתוכו צרור', ו'אין מעבירין על האוכלין', כמו גם משה רבנו, כפי שמסביר הרב דסלר זצ"ל על פי מקורות קדמוניים, לא היה נבחר להנהיג אם היה מכה את הדומם - המים והחול שהצילו אותו.

"ואני הקטן מוסיף: כל-שכן, כשמדובר בפגם בהכרת הטוב למי שנתנו את נפשם למען קומת האדם היהודי ומלחמתו בנאצים שביקשו להשמידו - שראויים שייזכרו. זו הסיבה לכך שאני רוצה להביא למודעות את כל לוחמי מרד גטו ורשה (51 ששמם חקוק במילא 18 בונקר המפקדה)

ש'צונזרו' ברגל גסה במהלך השנים, ולהאיר את הנקודה היהודית של המרד". עפר עמד בקשר רציף עם פרופסור ישראל גוטמן, וגם את השיחות הללו הקליט ותיעד אלוני למען הדורות הבאים. בערוב ימיו אישר גוטמן בפניו כי מרד גטו ורשה ניזון מהמוסר היהודי.

"ואולי זאת הסיבה שחוגי השמאל צנזרו את המרד - בגלל חוסר היכולת להכיל את המסר שהיה שם". אך לפני שניתן למכתבים לדבר בעד עצמם, ולקורות דברי הימים לפרוש את סיפורם - היה ממצא נוסף שריגש את עפר וחשף בפני עולם חוקרי השואה את דמותה של דודתו בפן שלא הוכר ולא סופר. תמונה טמונה החידוש הגדול שכן בתוך תוכי התיבה האדומה. שם, גילה עפר תמונה, ככל הנראה מקורית, שהפכה עם השנים לאחד הצילומים והפסלים המפורסמים בעולם: האדם התמיר המצולם בה, זוהה מידית - מרדכי אנילביץ',

מי שהפך לגיבור המרד ומנהיגו המיתולוגי "ברצון השמאל", כפי שעפר ממהר להדגיש. אלא שבין היתר, נראית שם גם דודתו של עפר, שרנקה - הלא היא רחל לאה זילברברג... מאוחר יותר יגלה עפר כי זו היא רחל שרנקה זילברברג, שנישאה למשה קופיטו, חברו הטוב של אנילביץ', אלא שבעלה נהרג מאוחר יותר בשעה שיצא לרכוש חלב עבור בתו שנולדה בעיצומה של המלחמה.

שני חידושים היו בתצלום ובמכתבים בו זמנית: האחד, עובדת היותו של מקור התצלום הזה ברשות אימו כל אותן שנים, כאשר לדבריו - "מהתמונה הזו, יצר הפסל רפופורט את המיצג 'בדמייך חיי' - הניצב בוורשה, ב'יד ושם' ובקיבוץ יד מרדכי שנקרא על שמו של אנילביץ".

החידוש השני, היה צפון באחד המכתבים שבאותה עת טרם תורגמו, וגם אנו נותיר אותו להמשך.

מיד ידעת שזו דודתך, בין המצולמים? לא. שלחתי שאלה למוזיאון 'לוחמי הגטאות', אך איש מהם לא זיהה את הדודה בשמה. מאוחר יותר, כדי לזהות את כלל הניצבים בצילום לקחתי העתק של הצילום המקורי (המקור נעול עם יתר המכתבים בכספת בנקאית בשל שוויים הרב), ומאחר שאני מאמין לתמימות יותר מאשר לשכלתנות, נסעתי עם תחושה של 'יגעת ומצאת - תאמין' לאירוע שהתקיים ב'יד ושם'.

עברתי בין הקהל ושאלתי 'מי מזהה את האנשים בתמונה'? לפתע, משום מקום, קפצה עליזה ויטיס-שומרון, השורדת המפורסמת של מרד גטו ורשה, שזיהתה מיד את כל המצולמים, כולל את דודתי.

מה הרגשת אז, כשהדודה שאתה קרוי על שמה התגלתה לך לפתע? "התחושה היתה מצמררת, כי מעולם לא נתקלתי בתיעוד מצולם שלה, והנה היא עולה ממדבר השכחה. כנראה שלא ניתן להסתיר את האור - היצירה הראשונה בעולם. "זה מזכיר לי תמיד את דברי הקדמת ה'מסילת ישרים' שמציין כי הוא כותב דברים ידועים, אך ...כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתותם גלויה לכל - כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה, כך כותב הרמח"ל.

גם אני נקטתי בשיטה זו, שעליי להזכיר לכל את מה שביקשו גורמים רבי השפעה להשכיח. "זה אומר דרשני, למה היא צונזרה, ומנגד, 'גיבורי העל' שברחו מהגטו ומהתבערה הנאצית שפשטה בפולין ובליטא כבשדה קוצים - הועלו על נס".

המכתבים של שרנקה לאחותה רות, מעידים כאלף עדים על התחושה שקיננה בה. "תחושה של שליחת ציבור", כפי שעפר מגדיר זאת. הנה מכתב אחד מני רבים: "אני מודאגת בגלל השתיקה של קרובינו מוורשה וחוששת לשלומם. כתבתי להם גלויה היום. עבר כבר חודש ללא סימן חיים. עד עכשיו הרי היו כותבים לעתים קרובות מאוד. כפי שאת רואה, המצב בעולם נעשה גרוע מיום ליום. הגרמנים מנצחים. כל הזמן נעשה לי עצוב יותר... חבל לי על פולין... במציאות הרי אין הבדל אם אדם נהרג בחזית או נופל כקורבן של פוגרומים. אני מתכוונת אלינו, היהודים. ובכל זאת, עלינו להחזיק מעמד. תפקידנו ההיסטורי עדיין לא נגמר".

התינוקת האבודה אך לא רק התמונה שגילה עפר עוררה צמרמורת בעת חשיפתה של הקופסה האדומה בעליית הגג. "המכתבים שתורגמו בין היתר על ידי פרופסור גוטמן, חשפו בפניי הן את דאגתה הכנה ליושבי הגטאות, ואגב אורחא - אחרי הבעת דאגתה לכלל - את אסונה ואת קרבנה הפרטי. בקצה מכתב בן ארבעה עמודים היא כותבת על תינוקת שנולדה לה, בשם מאיה. כלומר, לפתע גיליתי את בת דודתי שנולדה בווילנה וכלל לא ידענו על קיומה". במכתב המתוארך לשבועיים לאחר הלידה(תעודת הלידה שהתגלתה מאוחר יותר הינה מ-1941.4.6 למספרם) כותבת שרנקה לאחותה רות אלוני, אימו של עפר, כך:

"חבל שאת לא יכולה לראותה. היא יפהפייה וכל כך מתוקה... שמה מאיה. האם השם מוצא חן בעינייך? עכשיו היא ישנה לה, אבל בלילה היא מופיעה לנו בקונצרטים ולא נותנת לישון... הילדונת שלנו היא מתוקה ללא סוף... היי בריאה וכתבי הכי מהר והכי הרבה שאפשר. ואל תשכחי גם למסור דרישת שלום ממני לכולם. דרישת שלום ממשה )קופיטו. י"פ( וממאיה הקטנטנה שלנו, שרנקה שלך".

מתברר, שכדי להודיע ליהודים בוורשה על הרצח השיטתי שהחל בווילנה, ויתרה שרנקה על עליה ארצה והקריבה את בתה התינוקת מאיה שנמסרה לאימוץ, עוד בטרם עזבה את וילנה לעבר ורשה הנצורה על ידי הנאצים. "מצאתי מציאה בתוך מציאה: את המכתבים והתצלום - ואת בת הדודה שאני מחפש אחריה שלפתע 'נולדה' לה, באיחוד של עשרות שנים. בהמשך, איתרנו בעזרתו של הגנאולוג, עו"ד רוני גולן, את תעודת הלידה של מאיה בווילנה,

שהכילה את השמות של שרנקה, בעלה משה קופיטו ושם סבי - סנדר זילברברג". מתברר, שמאיה נמסרה לרופאה קומוניסטית שעבדה בבית לילדים עזובים, תחת השֵם 'ידוויגה סוגק'. היה זה לאחר שאביה, משה קופיטו, נרצח בידי הגרמנים באכזריות שהיו שותפים לה גם פולנים. חברו הגוי הוא שהסגיר את זהותו לחייל גרמני בשעה שיצא להשיג חלב לביתו התינוקת. "ומאז, נעלמו עקבותיה של 'בת המורדים'", חותם אלוני את הפרשייה המצמררת. הבגידה הכפולה בהמשך, לאחר דרך חתחתים מרתקת, שבה שרנקה-רחל לאה לגטו ורשה. היא עשתה זאת כאמור לאחר שהוצעו לה כרטיסי עלייה על מכסת התנועה הציונית, אך היא סירבה בגבורת נפש, נותרת לנסות ולהציל את שניתן, מלב האדמה הרוויה בדם. הכרטיס, נמצא אף הוא בתיבה האדומה והמאובקת שנחשפה לעיניו בעליית הגג. וכך נשלחה שרנקה על ידי התנועה לגטו ורשה, כנושאת האזהרה על המתחולל מחוץ לגטו וכעדה מכלי ראשון לאחר שאיבדה את בעלה וחזתה בטבח שמבצעים הנאצים ביהודי וילנה. היא הפקידה את מאיה, שהיתה אז כבר כבת שנה, ויצאה לדרך, מלווה בחייקה גרוסמן,

מי שלימים היתה סגנית יו"ר הכנסת. "למעשה, ייתכן שהתנועה הייתה אמורה להיות אחראית על התינוקת האבודה", אומר עפר במעין ניסיון של תביעה דמיונית היסטורית, "מכיוון שהיא זו ששיגרה אם צעירה לתינוקת יתומה לשליחות שקרוב לוודאי היה שלא תשוב ממנה". בספרים ישנים, אכן מופיעות עדויות המאשרות את דבריו של עפר.

חייקה גרוסמן כותבת בספרה, ששמשה רק כמלווה של שרנקה והבריחה אותה מווילנה בדרך לא דרך, כשהיא מחופשת לילדה הנלווית לאמה, בשל מראה הצעיר ונמוך הקומה.

"ראוי לציין שחייקה גרוסמן כתבה בערוב ימיה את ספרה המצונזר כיום - 'כמעט וידוי' - תחת הכותרת הנוראית 'בגדתי בחבריי'...

אני מרשה לעצמי להוסיף, כי הבגידה היתה גם בתינוקת שהושארה מאחור והוזנחה לגורלה במשך שנים ארוכות. מעולם לא יצא איש מניצולי המחנות ומ'גיבורי' השמאל, לחפש אחרי הילדה שהתנועה וחבריה ששרדו ידעו היטב שנותרה מאחור וידעו גם ידעו שיש לה קרובי משפחה יהודיים בארץ". אך אם נניח להאשמות שלא יועילו למחדלים ההיסטוריים, ניחשף לפועלה של שרנקה בגטו.

בספרה 'נעורים באש' - מתארת עליזה ויטיס שומרון, את שהתחולל כשחזרה רחל לאה זילברברג, הלא היא שרנקה, לגטו הנצור: "יום אחד נקראנו לאספת הגדוד ב'ריכוז', לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה סרנקה (או אולי רחל?) כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים... בעיניה מבט כבוי", תיארה אחת מן המפורסמות שבמורדות הגטו את מנהיגת המרד המושכחת. וכה היו דברי שרנקה כפי שצוטטו על ידי ויטיס-שומרון בספרה, על שמחוללים הנאצים ליהודי וילנה: "...היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר - כנראה גיא ההריגה. "אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא. "אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה. הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול. אבל מעשינו לא יישכחו", נאום מורדת גטו ורשה המושכחת. "דבריה קלחו, אך לעיתים נשבר קולה והשתררה דממה.

"כפי שאת רואה, המצב בעולם נעשה גרוע מיום ליום. הגרמנים מנצחים. כל הזמן נעשה לי עצוב יותר... חבל לי על פולין... במציאות הרי אין הבדל, אם אדם נהרג בחזית או נופל כקורבן של פוגרומים. אני מתכוונת אלינו, היהודים. ובכל זאת, עלינו להחזיק מעמד. תפקידנו ההיסטורי עדיין לא נגמר" שרנקה לאמי באחד מהמכתבים

הייתכן שרוצחים נשים וילדים?" דממה מעיקה. היינו בהלם, קשה היה להאמין - אלא שלא כולם נטו לקבל את דבריה. אחד מאלה שביקש שלא לצאת למרד בתחילה, והאמין כי תצמח ישועה מההנהגה הציונית - שעל פי העדויות ברחה מהגטאות - היה דווקא מי שנחשב כיום לגיבור הציוני המפורסם של מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. רק כעבור תקופה, שכנעה אותו שרנקה כי מנהיגי המפלגות, המתנהגים בהתנשאות כלפי הנוער, חושבים אך ורק על עתידם: "משלים את עצמם מי שחושבים שהיטלר לא יעז להרוג חצי מיליון יהודים בוורשה", חזרה שוב ושוב, עד שאנילביץ' החליט להתנתק מההנהגה הציונית לגמרי - כך מספר משה דומב בספרו המונומנטלי 'שמלצובניק' - וארגן את הלוחמים למרד הגדול.

ציטוט קצר מספרו של דומב, שופך אור על התמונה מאותם ימים קשים ומרים: "במה אתם עוסקים, מה קורה אתכם?!" התפרצה שרנקה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה... "אתם שרויים בעולם של דמיונות?" - התריסה בחריפות כנגד מירה (חברתו של אנילביץ'.). "העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה-לי, מסיחים דעתכם מהמציאות?" - נחשול התרגשות זעזע את לבה של שרנקה והיא ציירה בפני מירה את תמונות הזוועה שחוותה בווילנה הכבושה.

"האם לא שמעתם את קריאתו של אבא קובנר ש'בל נלך כצאן לטבח?' היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ורשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות... על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמוק זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה..." מלבד הסיפור על בת הדודה האבודה - ידע עפר מהספרים שקרא בשקיקה. בשנים האחרונות הוא מנסה להעביר את המסר היהודי שהיה טמון במה שהוא מכנה "המרד הראשון בעולם". הוא מזכיר לשומעיו את הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים". "במה היו חמושים? בחמישה חומשי תורה - הוא מצטט בידענות את רש"י וה'כלי יקר' על הפסוק - למרות שזה אירע עוד לפני קבלת התורה. וכיצד היו להם חמישה חומשי תורה? כי בני ישראל ניצבו מאוחדים, בחיבור הנובע מתוך תוכי הלב.

לכן, גם סיפור המרד על הקטעים שצונזרו ממנו, חשובים לקיומנו העכשווי. כי לשם תאור של מצב רוחני - צריך אגדה, משל או סיפור, וכך גם בני ישראל בטרם קיבלו בפועל את התורה, החיו את עצמם בתורה שקיבלו במסורת מאבותיהם וידעו שהם עומדים לקבל". אך לעפר, שהוסיף לשמו גם את הכינוי 'שרנקה', יש סיפור היסטורי שאירע, לא רק אגדה ששזר עבור דורות ההמשך. על המרד שהתחולל מאוחר יותר, החליטו אבא קובנר שרנקה וקבוצת נערים בווילנה, שם החל הרצח השיטתי של יהדות אירופה. לאחר שחזרה שרנקה לגיטו ורשה, התבצע הרצח ההמוני הראשון שאושש את אזהרותיה על שאננות יתירה ועל אכזריותם של הגרמנים. חיילי האס.אס הוציאו חמישים יהודים מביתם באמצע הלילה, ורצחו אותם בירייה, ברחוב שליד ביתם. האירוע כונה כ'ליל הדמים', והפך לזַָרז חשוב בצורך במרד גדול ומאורגן. בשונה מהתקוממות ראשונה שאירעה באותו חורף, תש"ג, שלא צלחה ולא היתה עוצמתית ובמלחמה פנים אל פנים עם הנאצים. "גם מנהיגי המחתרות הגיעו הפעם להכרה שיש אמת בדבריה של שרנקה ויש להתארגן לפעולות נגד", מספר עפר אלוני. הוא מצטט מספרו של דומב, כי גם אנילביץ' התפכח לאחר אותו מרחץ דמים אכזרי שנעשה ברחובה של עיר. "אנילביץ' אמר לשרנקה: 'מי יודע אם לא איחרנו את המועד. לא ראינו את הנולד, נסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש. גם אנחנו, אנשי השומר הצעיר, לא התייחסנו לאזהרתו של אבא קובנר במלוא הרצינות. מי יודע אם כל עמלנו במשך שנתיים וחצי לא היה לשווא. האם גם אנחנו ניעלם מבלי להשאיר זכר של התנגדות'.

רק לאחר מכן החלו ההתארגנויות האחרונות למרד. "שרנקה", לדברי אלוני, "הצליחה להבין בשלב מוקדם מאד, הרבה לפני מרדכי אנילביץ, שמטרת הגרמנים היא להוליך שולל את היהודים ולהרדימם כדי למנוע התנגדות, כאשר המטרה הסופית שלהם הייתה חיסולם הפיזי". הגיבורה שלא היתה סופה של שרנקה - היה מר. במרד שפרץ בערב פסח תש"ג, נפלה יחד עם עשרות מורדים, שנלכדו במפקדה הראשית לאחר שזו נאגפה על ידי הנאצים מחמשת מבואותיה. "ולמרות הכל, עד היום מוזיאונים ואתרי הנצחה 'מצנזרים' את שרנקה וחבריה למרד. במקביל, הם מגדילים ומעצימים את פועלו של מרדכי אנילביץ' ", מציין אלוני.

"זהו אבסורד, שבמקום להעלות על נס את הצד של החיבור של המוסר היהודי של 'להיקהל ולעמוד על נפשם' אשר לו הטיפה שרנקה, מגדילים את שמו של אנילביץ', שנמנע תחילה מתמיכה במרד". כיום, ממשיך עפר בניסיונות למצוא את בת דודתו האבודה. "היא צריכה להיות כבת 80 וייתכן שעודנה בחיים". הוא מרצה במוסדות שמסכימים לארחו ומציג תערוכות המספרות את סיפור המרד על פי תפיסתו - שזכתה להסכמה נלהבת מפרופסור ישראל גוטמן, מגדולי חוקרי השואה.

גוטמן, ממש לפני מותו, הודה ותועד בקולו אומר כי ההיסטוריה צונזרה. גירסתו של אלוני נסמכת אפוא על היסטוריונים וחוקרים - כולל משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, ומציג את הצד הימני של המרד וגיבוריו המצונזרים. עתה, כל שנותר לו, הוא למצוא את בת דודתו העלומה.

אלוני מתרכז כעת בשתי משימות הכרוכות זו בזו: הארת מרד גטו ורשה כפי שלא סופר מעולם, כשאו-אז, אולי גם תימצא מאיה, בת דודתו האבודה. קמפיין שהוא מוביל בנושא בכל מדיה אפשרית, הוא התקווה האחרונה שלו למצוא אותה. במקביל, הוא מפנה אצבע מאשימה למי שאחראי (כגון פרופ' חווי דרייפוס, ד" יונת רוטביין) לטענתו, לכך שבאיחור של 70 שנה, החלו החיפושים אחר מאיה. "ארגוני חינוך ומוזיאונים מצנזרים את שרנקה - בד בבד עם פרסומו של מרדכי אנילביץ'", הוא מאשים. "בשל כך, בתה מאיה, שנמסרה לצורך מרד גטו ורשה, מעולם לא נמצאה כיוון שלא היה מי שיחפש אותה - מחוסר ידיעה שנגרם בזדון".

דבריו אולי עשויים להישמע קונספירטיביים בשמיעה ראשונה, תלושים מהמציאות או אף בדיוניים. ואולם, למקרא דברים שאמר לו פרופ' גוטמן, בגילוי לב נדיר, נראה שיש מן האמת בחשדו של אלוני, שמישהו ניסה להשתיק את חלקה של דודתו במרד. הנה תמליל מתיעוד שמשמיע לנו עפר בסטודיו שלו בנווה צדק. "ככה זה. זה לא פשוט. האנשים האלה, מה שפה קורה בארץ הזאת, מה שהם מוכנים לעשות, זה לא ההיסטוריה שלהם. הספקתי לקרוא הרבה מאוד שטויות וחוצפה בלתי רגילה. הם יכולים להגיד דברים שאין להם שחר", אמר לו גוטמן

בהתייחסו לתגלית על הדודה שרנקה, שהורחקה מהנרטיב ההיסטורי המקובל על המרד והאנשים שמאחוריו. הלב נגד השכל חיזוק נוסף לטענתו על הצִנזור המכוון של יתר הלוחמים ופועלם, למרות ששמם חקוק בוורשה, מצא עפר בספרה

של פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית של 'יד ושם', בספרה 'מעבר לגשמי': "אבא קובנר הטיח במאיר יערי בכנס מרכזי בקבוץ העוגן בקטע מדבריו, שקרא לו 'כגדי וכרועה' הוקיע את ההנהגה היהודית המבוגרת שברחה מפולין לווילנה עם פרוץ המלחמה, "מי ברכב ומי ברגל... הוא קבע את העיקר בעיניו - "בכיתור, אל מול מעגל האש, נותרו הצעירים..." כלומר, רק הצעירים, עם שני אקדחים בלבד, נותרו להילחם.

עפר אלוני טוען כי "נקודת המפנה ההיסטורית במרד גטו ורשה התרחשה בשעה שאותם נערים עזבו את ביתם והתחברו לאחדותם. באותו לילה אפל של חיבורם, סיפר לי גוטמן, 'שרנו ובכינו, שרנו ובכינו'; אך כששאלתי היסטוריוניות "פמניסטית" על העובדה המזוויעה, שאת שמותיהם של 22 הפעילות במרד גטו ורשה, כולל שרנקה, צנזרו, השיבו אלה את פני ריקם...

"ואני תמה: כי יש לנו הרבה דוגמאות היסטוריות על מרד אזרחי על רקע המלחמה הנוראה בעולם שאנו מוכנים לצנזר זאת רק בשל אינטרס צר? אם הפנטגון חושף את סודותיו אחרי 50 שנה, מדוע אצלנו, אחרי 70 שנה, עוצרים אותי - במובן הרחב של המילה - על ניסיון לספר את סיפור המרד בשדרת החינוך?!" זועק עפר ללא מענה. כיום, עפר אלוני מחפש שותפים הרוצים להאיר את הנושא, בספר, תערוכה או מוזיאון על "המרד של אנשי הלב באנשי השכל - הנאצים", כפי שהוא מכנה זאת. בכך, הוא מבקש להאיר מזווית שונה ויהודית את הסיפור של "חבורת צעירים שהתחברו בלב, עם שני אקדחים בלבד, והחזיקו במרד יותר זמן מהצבא הפולני הכבוש.