האמת ההיסטורית על מרד גטו וורשה ואת האמת "יד ושם" מצנזר מטעמים פוליטיים

מוסף הארץ

ב-19 באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה, נחנכה בבירת פולין האנדרטה לזכר המרד, שנוצרה בידי נתן רפפורט. אלפי בני נוער, פרטיזנים וניצולי שואה, לצד נציגי העם היהודי וממשלת פולין ומשלחות מכל העולם, צעדו במפגן לאורך רחובות העיר החרבה אל המקום בו פרצה אש המרד.

מול האנדרטה התקהלו אלפים. רבנים עטופי טליתות נשאו ארון קודש ובו טליתות שנאספו באושוויץ. נציגים מפולין, מיהדות העולם ומארץ ישראל נשאו דברים. רגע השיא נרשם כששר החינוך הפולני הסיר את הלוט מעל המצבה לצלילי תזמורת הצבא, וחשף לעיני העולם את  האנדרטה שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה – ובמיוחד הגבורה.

הפסל של רפפורט מורכב משבע דמויות חסונות, שפורצות מתוך להבות. הדמות במרכז הפסל היא ככל הנראה מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד. שאר הדמויות נותרו אנונימיות, בכללן   האשה חשופת החזה, המחזיקה בידיה תינוק, שניצבת מאחורי אנילביץ'. דמותה מזכירה את האשה בציור המפורסם של הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה, "החירות מובילה את העם" (1830). בציור הצרפתי האשה מחזיקה בדגל צרפת. בפסל של רפפורט – היא אוחזת בתינוק.

65 שנה לאחר מכן, בחודש אפריל האחרון, במלאת 70 שנה למרד, שוב התכנסו אלפים ברחבת האנדרטה. גם הפעם באו למקום נציגים מישראל, מהעולם היהודי ונכבדים מפולין. אדם אחד לא הורשה להיכנס למתחם והורחק בידי המשטרה. היה זה עפר אלוני, יוצר רב תחומי משכונת פלורנטין בתל אביב, שביקש, לדבריו, "להאיר את כל לוחמי מרד גטו וורשה שצונזרו", וטוען כי הוא יודע את שמם וסיפורם של האישה והתינוק שהונצחו באנדרטה של רפפורט.

אם השערתו של אלוני נכונה, הרי שרפפורט הנציח בפסל את דודתו, שרנקה זילברברג, ואת בתה התינוקת מאיה, אותה מסרה לפני שנכנסה מרצונה לגטו הנצור כדי לחבור למורדים וללחום יחד איתם עד מותה. עפר קרוי על שם דודתו. שרנקה, בפולנית, היא עפרה.

בשנה שעברה, לאחר שאביו עבר דירה, התגלתה בביתו קופסה ישנה ונשכחת. “פתחנו אותה ויצא משם אוצר", אומר אלוני. “במשך שנים ידעתי שאני קרוי על שם דודתי שרנקה, אחותה של אמי רות, שנפטרה לפני 30 שנה. אבל רק עכשיו נחשפתי לסיפור שלה".

בקופסה הוא מצא הרבה מאוד מכתבים בפולנית ותמונות ישנות. אחת מהן היתה מקור של הצילום המפורסם, שצולם בל"ג בעומר 1937 בוורשה, בו נראים אנילביץ', שרנקה, משה דומב ואחרים. לפי המידע שבידי אלוני, אמו רות נתנה את הצילום הזה לפסל רפפורט, ובהשראתו יצר את האנדרטה המפורסמת בוורשה. אם נכון הדבר, הרי שהאשה בפסל היא אכן דודתו שרנקה, והתינוקת – בת דודתו, מאיה, אותה הוא מחפש.

מאז שמצא את הקופסה הנשכחת הוא מסרב להירגע. המסע שלו בעקבות התגלית לקח אותו לספרים, למוזיאונים ולארכיונים בישראל, בוורשה וברחבי העולם, והפגיש אותו עם אנשים רבים ששמעו על שרנקה, הכירו אותה או פגשו אותה. לאחר שאסף כמות עצומה של חומר על הדודה האבודה, הוא ביקש להציג אותו בפני היסטוריונים וחוקרים, כדי לקבל את חוות דעתם על התגלית שלו.

בכיר החוקרים עמם נפגש אלוני היה פרופ' ישראל גוטמן, שהלך לעולמו בחודש אוקטובר בגיל 90. גוטמן, שנפצע במרד גטו ורשה, בו השתתף באופן פעיל, היה מחלוצי ההיסטוריונים שחקרו את השואה וההיסטוריון הראשי יד ושם. בסדרת שיחות ופגישות מתועדות שקיים אלוני עם גוטמן, הוא ביקש לברר לאן נעלמו שמותיהם של עשרות לוחמי המרד וכיצד קרה שאיש היום לא מכיר את שמותיהם ופועלם, ובכללם שמה של הדודה שרנקה, בעוד שכולם זוכרים רק את מרדכי אנילביץ'.

גוטמן הזדהה עם התסכול שלו, וגילה ענין רב בתגלית של היוצר מפלורנטין. “זה יפה שמצאת את זה. מה שיש לכם, החומר הזה, זה מהווה מבחינת המצב שלנו והידיעה שלנו והיכולת לקבוע איך ומה קרה – הרבה מאוד. זאת אומרת, שאתם יכולים לומר דבר שבנוי על תיעוד. דבר נדיר ביותר, מכיוון שאין תיעוד", אמר לו.

מעודד מתגובתו של בכיר חוקרי השואה, המשיך אלוני במסע בעקבות דודתו, והחליט למקד את מאמציו בחיפושה של בתה, התינוקת מאיה. “מצאתי מציאה, והתברר שיש לי בת דודה. זה לא סתם סיפור הנועד להתענג עליו – יש פה משהו מאוד מעשי. היא צריכה להיות בת 72, זה ריאלי למצוא אותה", הוא אומר.

בינתיים, בעזרתו של הגניאולוג עו"ד רוני גולן, הוא הצליח לאתר את תעודת הלידה שלה, ובסיוע מיכל ברמן – עוזרת מחקר, שגרירויות זרות, וארכיונים, הוא הופך כל אבן בניסיון לאתר את בת הדודה האבודה. “אין יום שאנחנו לא עובדים על זה", הוא מעיד.

*

התחקיר המקיף של אלוני איפשר לו לספר מחדש סיפור שנדחק לשולי ההיסטוריה, סיפורה של "מעוררת מרד גטו ורשה”, כדבריו. סיפורה של רחל זילברברג, הידועה בכינויה "שרנקה", שנולדה ב-5 בינואר 1920 בוורשה, לאלכסנדר (סנדר) ומאשה, יהודים דתיים בעלי חנות מכולת ברחוב נובוליפי 34 . סיפורה של צעירה ספורטיבית ואידיאליסטית, שלמדה בגימנסיה "יהודיה" והצטרפה ל"שומר הצעיר”, שם היתה חברה בגדוד "בחזית" לצד מרדכי אנילביץ'.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עברה לליטא בעקבות פעילותה בתנועה. בחלק מהזמן היא הסתתרה במנזר "האחיות הקטנות" ביער המרוחק כשישה ק"מ מוילנה. היא שהתה עם קבוצה של כ-20 חברים, בהם אבא קובנר, שמשם הוציא את קריאתו "לא נלך כצאן לטבח".

המכתבים ששלחה שרנקה לאחותה רות, אמו של עפר אלוני, הם עדות היסטורית מרתקת לחייה של גיבורת מרד גטו ורשה, בתקופה של לפני המרד. קריאה בהם נעה בין אופטימיות לפסימיות.

כך, ב-10 ביוני 1940, היא כותבת לה: "אצלנו החיים זורמים, איך לומר, בניחותא. אנחנו עובדים, לפעמים בבית, לפעמים בעיר.  נעים כאן מאוד.  האווירה השתנתה, אפילו אני מרגישה שהחיים כאן לגמרי נסבלים, ומיום ליום המצב משתפר.  כך או כך חיים, וזה בכלל לא טראגי.  נו, מתרחצים בנחל או באגם, משתזפים, מתפעלים מיפי הטבע במלוא הדרו. אי אפשר שלא להתפעל משקיעה נהדרת או מרשרוש המים השקט בנחל. זה בלתי אפשרי בכלל שהמקום פה לא ימצא חן בעיני מישהו".

בהמשך המכתב היא חולקת עמה את געגועיה לפולין, וחושפת את הנפש הקרועה בין היותה יהודיה ציונית ובין חיבתה למולדת. "לפעמים אני מתגעגעת לפולין, לשפת האם המוכרת, לשיחה בפולנית הקרובה ללבי. חוץ מזה, אותן מסיבות ביום א', עם מוזיקה וריקודים בשדה הפתוח.  את יודעת... אני מתגעגעת לרוח הפולניוּת. היא חסרה לי, אני חיה בה ואוהבת אותה. אני מרגישה סנטימנט לשיר הפולני ולשפה הזאת שכאן מתייחסים אליה בעוינות מופגנת.  הם לא אוהבים לשמוע פולנית, למרות שכולם כאן יודעים את השפה. ואילו אני, בכל רגע כזה מתמרדת ורוצה דווקא לדבר ולשיר בפולנית.  אני אוהבת את פולין, למרות שאני שונאת את מה שהיה. ומה שהיה, זה הרי לא היה העם הפולני, זה היה חלק אחר ואסור להאשים בכך את העָם. אני כועסת. כועסת שמחייבים אותי לאבד את הפולניות שבה אני חיה ושבה עדיין לא הפסקתי לחשוב את מחשבותיי".

במכתב אחר, שמתוארך ל-20 במאי (השנה לא מצויינת), כותבת שרנקה לאחותה רות בנימה פסימית: "אני מודאגת בגלל השתיקה של קרובינו מוורשה וחוששת לשלומם. כתבתי להם גלויה היום. עבר כבר חודש ללא סימן חיים. עד עכשיו הרי היו כותבים לעתים קרובות מאוד. כפי שאת רואה – המצב בעולם נעשה גרוע מיום ליום. הגרמנים מנצחים. כל הזמן נעשה לי עצוב יותר... חבל לי על פולין... במציאות הרי אין הבדל, אם אדם נהרג בחזית או נופל כקרבן של פוגרומים. אני מתכוונת אלינו, היהודים. ובכל זאת, עלינו להחזיק מעמד. תפקידנו ההיסטורי עדיין לא נגמר...”.

בן זוגה של שרנקה היה משה קופיטו, חברו הטוב של אנילביץ'. ב-20 בפברואר 1941 נולדה לשניים בת בעיר וילנה. שמה היה מאיה. שמה הפולני היה ידוויגה סוגק. זוהי בת הדודה האבודה של אלוני. שבועיים לאחר הלידה, שלחה שרנקה מכתב לאחותה רות, שבו, בין היתר, בישרה לה על הולדת בתה: “חבל שאת לא יכולה לראותה. היא יפהפיה וכל כך מתוקה, שאפשר למות”, כתבה שרנקה. "שמה מאיה. האם השם מוצא חן בעינייך? עכשיו היא ישנה לה, אבל בלילה היא מופיעה לנו בקונצרטים ולא נותנת לישון... הילדונת שלנו היא מתוקה ללא-סוף...היי בריאה וכתבי הרי מהר והכי הרבה שאפשר. ואל תשכחי גם למסור דרישת שלום ממני לכולם. דרישת שלום ממשה וממאיה הקטנטנה שלנו, שרנקה שלך".

קופיטו נרצח בידי הגרמנים כשיצא לקנות חלב למאיה התינוקת. לאחר מכן מסרה אותה שרנקה לבית יתומים. בהמשך, שרנקה נקראה על ידי הנהגת התנועה לשוב לפעילות בוורשה. חייקה גרוסמן, חברת המחתרת ולימים חברת כנסת בישראל, נשלחה להחזירה. שרנקה התחפשה לבתה. "הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה", כתבה גרוסמן, בספר "אנשי המחתרת".

בינואר 1942 נכנסה שרנקה לגטו וורשה, מצוידת בשתי משימות: לספר לתושבי הגטו את מה שראו עיניה בפונאר ליד וילנה, שם נרצחו יהודים באופן שיטתי, ולעורר ולהניע את המרד בנאצים, מתוך הגטו. "יום אחד נקראנו לאספת הגדוד, לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה (או אולי רחל?). כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי", כך תיארה חברת השומר הצעיר מגטו ורשה, עליזה ויטיס שומרון, את הפגישה עם שרנקה.

לפי עדותה של ויטיס שומרון, הכותבת על כך בספרה "נעורים באש", שרנקה היתה זו שהפיצה את בשורת המרד. "באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא", אמרה להם. "אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים".

שרנקה נפלה כשנשקה בידה בבונקר מתחת לבית ברחוב מילא 18. שמה חקוק ברשימת 51 משתתפי המרד שמונצחים על לוח קטן שנקבע במקום.  “שרנקה היתה מהמנהיגים הבודדים אשר חזרו לגטו וורשה הנצור, ולא ברחו. בנוסף, היא 'עקדה' את בתה מאיה, שלא נמצאה עד היום", אומר האחיין שלה, עפר אלוני.

משה דומב, חבר השומר הצעיר מפולין, שהיה בגדוד יחד עם אנילביץ' ושרנקה, סיפר בהרחבה על חלקה של שרנקה בהתנעת המרד בספרו "שמלצובניק", שיצא לאור ב-2000 בהוצאת "מורשת". בספר הוא תיאר את נאומי התוכחה שנשאה (שרנקה) בפני חבריה לתנועה: “'במה אתם עוסקים, מה קורה אתכם'?! התפרצה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה. 'אתם שרויים בעולם של דמיונות'? - התריסה בחריפות. 'העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה-לי, מסיחים דעתכם מהמציאות'?... היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמוק זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה...".

בספר מתאר דומב חילופי דברים קשים בין שרנקה לאנילביץ'. “כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו: 'אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש'לנו זה לא יקרה'... 'נמות! נמות! נמות!' - זעמה. 'אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדראון עולם!'”.

שרנקה בזה לפוליטיקה, למשחקי הכוח ולמאבקים בין הארגונים והתנועות היהודיים השונים שפעלו בוורשה. לבסוף, כשהוחלט לצאת למרד, הסבירה:  "אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה: הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא ילכו עוד לקרנות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!" - כפי שצוטטה בספרו של דומב.

*

עפר שהוסיף לשמו את השם "שרנקה", ומכנה עצמו “Ofer Sarenka”, מתרכז כעת במשימה אחת, אותה הוא מגדיר: "הארת מרד גטו ורשה כפי שלא סופר מעולם, כדי למצוא את מאיה", בת דודתו האבודה.  קמפיין אינטרנטי שהוא מוביל ביוטיוב, בפייסבוק ובאתר שהקים (http://exit2hope.org), הוא התקווה האחרונה שלו למצוא אותה.

במקביל, הוא מפנה אצבע מאשימה למי שאחראי, לטענתו, לכך שרק כעת, באיחור של 70 שנה, החלו החיפושים אחר מאיה. "ארגוני חינוך ומוזיאונים מצנזרים את שרנקה וחבריה בד בבד עם פרסומו של מרדכי אנילביץ'”, הוא מאשים. “בעצם צינזורה של שרנקה במשך 70 שנה לא מצאתי את בתה מאיה,  שנמסרה – "נעקדה"  לצורך מרד גטו ורשה".

דבריו עשויים להישמע קונספירטיביים בשמיעה ראשונה. הוא מרבה לתבל אותם באמירות פילוסופיות וקיומיות ובציטוטים מספרים ומהמקורות. "ההיסטוריה שלנו נשענת על אינטרסים ו'נגיעות אישיות'. כמו שהייטיב לבטא זאת ג'ורג' אורוול – 'מי ששולט על הווה שולט על העבר'”, הוא אומר. "האבסורד הוא, שבמקום להעלות על נס את הצד של שיתוף הפעולה והחיבור החברתי שהיה במרד, שמות הלוחמים האחרים לא מוזכרים – אולי מחשש לפגיעה בכבודו או בתפקידו החשוב כל מנהיג המרד מרדכי אנילביץ'”, הוא מוסיף.

ואולם, למקרא דברים שאמר לו פרופ' גוטמן, בגילוי לב נדיר, נראה שלא צריך להתייחס בביטול לחשדות שלו. “ככה זה. זה לא פשוט. האנשים האלה, מה שפה קורה בארץ הזאת, מה שהם מוכנים לעשות, זה לא ההיסטוריה שלהם. הספקתי לקרוא הרבה מאוד שטויות וחוצפה בלתי רגילה. הם יכולים להגיד דברים שאין להם שחר", אמר לו גוטמן, בהתייחסו לתגלית על הדודה שרנקה, שהורחקה מהנרטיב ההיסטורי המקובל על המרד והאנשים שמאחוריו.