בפברואר 2012, בת"א, נמצא "צופן התקווה", אוצר היסטורי, אישי - חברתי, אשר שכן כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים, בתיבה מתכתית ישנה שחוקה ואדומה "מסומק ההיסטוריה המבישה", מתקופת מלחמת העולם השנייה... האוצר כלל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים הקשורים בתקווה, שהיא היסוד לקיומנו. "אדם בלי תקווה חשוב כמת".
מוצא האוצר הוא סופר ויוצר*, שעוסק, ללא מודע, בנושא התקווה למעלה מעשור, ואולי זה מסביר את עצם העובדה שהמוצא קרוי ע"ש דודתו, כותבת המכתבים והמצולמת שם בצילום נדיר ובלעדי עם מרדכי אנילביץ' – מפקד מרד גטו וורשה...
ו/או אז התחילה להתבהר התמונה הקבוצתית עם אישה - שרנקה, ממנהיגי גטו וורשה, שעקדה בהשאלה, במוסרה את ילדתה, מאיה, שלא נמצאה עד היום, ונכנסה מרצונה לגטו הנצור, עם שתי בשורות מצמררות שהתניעו את ההיסטוריה למצבנו העכשווי, האחת על הרצח השיטתי של הנאצים בוילנה והשנייה הפועל היוצא של הבחירה "החלטנו" – למרוד.
שרנקה חברה לחבריה שמרדו בנאצים כדי ללחום יחד איתם בשם ולעבר התקווה, שהיא צורך נפשי קיומי שלך, שלי וזה לא סותר...
מהי אותה תקווה הנוגעת לחיי השעה שלנו? וכיצד מורדי גטו וורשה בכלל, ושרנקה בפרט, פרצו לנו את הדרך לתקווה לחיבור חברתי, במקום הנמוך של החיים, במלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות.
עפר - סופר ומעצב קו אישי לעבר תקווה משתפת, בתחומים: אישי - חברתי - שיווקי – מדיני...
עפר קרוי על שם דודתו שרנקה (עפרה) זילברברג ז"ל - מורדת גטו ורשה, שבגיל 22 "עקדה" במוסרה את בתה
Comments