סיפור מהחיים על ההשראה שלי לקמפיין הדינמי "צייר לי את הקו אל התקווה"

בני ישי אלוני השתחרר משרות פעיל כקצין בגדוד 890 של הצנחנים. ביום שלישי ב:6/1/09 עם שחרורו הוא התנדב למבצע עופרת יצוקה. עברו ימים וביום שני ב: 12/1/09 בשעה22:30 , קיבלתי צילצול, לנייד שממסכו הוקרן שמו של  בני, לשמע קולו הופתעתי (לטובה) שהרי החרימו להם את הניידים לרגל מבצע עופרת יצוקה. בני, הרגיע אותי (כיביכול) בעצם דיבורו "אני בבית חולים והכל בסדר" התחושה הייתה של שעון מטוטלת  המזכיר  לך את הטרוף של החיים שנע בין תקווה ליאוש - החיים קצרים... מחד קולו של ישי היווה את הקצה של התקווה והאור ואילו הבית חולים ברקע ייצג את  השחור והרע  של החיים... התחושה שליוותה אותי בנסיעתי לבית החולים שבאשקלון הייתה, בין תקווה לייאוש עם תמהיל  של תלוי ועומד... אך אליה וקוץ בה את בקמפיין הדינמי "צייר לי קו אל התקווה" - שיתפתי לוחמים פצועים במרכז הרפואי ע"ש ברזילי...