ספרים שבהם נכתב על רחל לאה שרנקה זילברברג קופיטו משנת 1946

 

"חורבן ומרד של יהודי וארשה" – מלך נוישטט, 1946

​זילבארבארג רחל (שרנקה) ברשימת הנופלים  בקרב הגיטו מופיע שמה שרנקה, כשהצטרפה לתנועה היו בגדודה כמה ילדות בשם רחל, ולפי שהייתה קטנה ומלאת חיים נקראה בכינוי חיבה בשם שרנקה- בפולנית אילה. נולדה בוורשה ב-5 בינואר 1920 להורים אדוקים, שביקשו לחנכה כרוחם, אך היא עמדה על כך שישלחוה לגימנסיה "יהודיה" ורצונה נתקיים. וכן התגברה על התנגדות הוריה להצטרפותה  לתנועה.

בקן הייתה חברה בגדוד "בחזית". הצטיינה בלימודיה, בעלת יכולת ארגונית. בצעירותה ספורטאית מובהקת. בשנים האחרונות חלתה ונחלשה, אך דחתה כל הצעות לטיפול מיוחד. מ1938 מדריכה בקן בשכבה הצעירה, אהובה מאוד על החניכים. עם המלחמה עברה לוילנה, עם אחותה הצעירה רות (אמא של עפר אלוני) וחברים אחרים ונמצאת שם בקבוץ הגדול.  זמן מה הייתה בפלוגת קיבוץ "המנוף" אשר  בקאידאני. כמשכילה תפסה מקום חשוב בחיי הקבוץ. עם כיבוש וילנה בידי הנאצים נרצח בעלה משה קופיטו (חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ', שהצטרפו יחדיו לתנועה). בתקופה זו (פברואר 1941) ילדה את בתה מאיה. זמן מה היא הסתתרה עם ילדתה הפעוטה, לבסוף החביאה את הילדה וחזרה לוורשה, אם כי נאלצה לעזור לאמה, בעלת חנות  מכולת ברחוב נובוליפא 34, השתתפה בפעולות בתנועה במחתרת, חברה בפלוגה לוחמות, נפלה ונשקה בידה. שמה ברשימת הנופלים בקרב גיטו וארשה.

 

"אנשי המחתרת" - חייקה גרוסמן, עמ' 109

חייקה גרוסמן אנשי המחתרת 1-2.jpeg

... "הפעם באתי לוארשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוארשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוארשה ולצרפה שם לפעולה. שרנקה נמוכה ורזונת. פנים זעירים, בהירים, אף קצר, פני ילדה. גם שערה בהיר, אך מה תעשה בעיניה השחורות, הלוהטות, עיני ילד עברי, וכיצד תתקן את שערה המסולסל? הלבשנו אותה כילדה, את שערה הסבוך והפרוע במקצת קלענו לצמות ובקציהן קשרנו סרטים אדומים. בתעודת-המעבר המזויפת שלי ציינו, שהאלינה וורונוביץ' "אונד קינד" * נוסעת לוארשה לרגל... וכו' , מביקורת-הגבול יצאנו בשלום. שרנקה, שהיתה מבוגרת ממני שנה אחת, נסעה כילדה בלווייתי (לא היה כתוב, חס וחלילה, שהיא בתי; ניתן לפרש לכאן ולכאן). על כל פנים, הגרמנים לא שמו לב. הפעם גינדרה אותי אחותי כהלכה. לבשתי מגבעת גדולה שהבגירתני, כנראה, 5 שנים, לפחות. השפתיים צבועות, מעיל הדור וארנק-עור יקר (לקחתיו מחברה שלקחתו מאמה) - כל אלה הוסיפו לוויית חשיבות למראי, אך צרה-צרורה נתרגשה ובאה עלי במעבר בגבול. במאלקיניה יש להמתין לילה שלם בתחנה, כאן מציצים לך בעיניך כל רגע. כאן מסתובבים שוטרים פולנים (ה"גלינה") ושוטרי-הגבול הגרמנים. כאן עלול ברנש לחשוד בך ולמסורך, כאן אין מפלט ואין מנוס. הלילה ליל סגריר היה והתחנה פרוצה לרוחות. רעדנו שתינו. שרנקה גילתה אומץ-לב בלתי רגיל. לא נתבהלה מפני כל עין רעה, לא נרתעה בהיטפל אליה איש. אף-על-פי-כן חמור היה מצבנו.

 

* וילדה שלה.

"נעורים באש" - עליזה ויטיס שומרון, עמ' 74-75

 
שרנקה העדה הראשונה בוורשה  נעורים באש על

"יום אחד נקראנו לאספת הגדוד ב"ריכוז", לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה סרנקה (או אולי רחל?). כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי. "היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה. אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא. אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה. הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול. אבל מעשינו לא יישכחו." מורדת גטו וורשה דבריה קלחו, אך לעיתים נשבר קולה והשתררה דממה מעיקה. היינו בהלם, קשה היה להאמין – הייתכן שרוצחים נשים וילדים?  

על שרנקה בספר הפרטיזנים היהודים

ספר הפרטיזנים-11111.jpg

זילברברג רחל (סארנקה)  נולדה ב:1920 בווארשה. חברה בשומר הצעיר. בפרוץ המלחמה יצאה לוילנה. חזרה לווארשה והשתתפה בפעולות התנועה במחתרת. חברה בפלוגה לוחמת של השומר הצעיר. נפלה ונישקה בידה. 

"שואה ומלחמה" – פרופ' דינה פורת – עמ' 71

במקביל קידמו תשע הנזירות הדומיניקאניות ואם המנזר בראשן  במאור פנים את היהודים שביקשו שם מקלט וביניהם חברי השומר הצעיר שעליהם נמנו, קובנר, אריה וילנר, יוסף וציפורה ריטר, חומה (נחמה, אחר כך גדות), שרנקה קופיטו וטייבל גלבלום. בסך הכל הסתתרו שם כ- 15- 20 איש ואשה ששוכנו במבני עץ".

בעלה של שרנקה שהיה חברו הטוב של אנילביץ'

"חורבן ומרד של יהודי וארשה" – מלך נוישטט, 1946

מלך החבר הטוב של מרדכי אנילביץ האבא של מ

מרדכי אנילביץ' - בן 14-15 הצטרף לתנועה כאחד עם ידידו הטוב משה קופיטו (נרצח ב-1941 בוילנה)

"שמלצובניק" - משה דומב משנת 2000

1. שרנקה*: "במה אתם עוסקים, מה קורה אתכם?!" התפרצה שרנקה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה... "אתם שרויים בעולם של דמיונות?" – התריסה בחריפות כנגד מירה. "העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה – לי, מסיחים דעתכם מהמציאות?" – נחשול התרגשות זעזע את לבה של שרנקה והיא ציירה בפני מירה את תמונות הזוועה שחוותה בווילנה הכבושה. "האם לא שמעתם את קריאתו של אבא קובנר. ש"בל נלך כצאן לטבח?" – היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמות זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה..."    

2.    "כשדעתה עכורה עליה, פגשה שרנקה את מרדכי (אנילביץ') , הממלא תפקיד ראשי בתנועה, קשה היה לו למרדכי לשבור את הקרח ולמתן את מצב רוחה הקודר. השיחה לא נקשרה, גם ניסיונו להטות את השיחה אל אישיותו של משה, (משה קופיטו היה בן זוגה אבי ילדתה שנרצח בווילנה) חברו הקרוב מילדותו, כדי לדובב אותה בנושא הקרוב ללבה, לא הצליח. היא הייתה מאובנת. כל מאמץ להחליף נושא לא נשא פרי. מועקת לבה כבדה עליה ולא יכלה להתגבר. רק כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו:"אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש"לנו זה לא יקרה..." – הקרח נשבר, היא נגעה בשורש הבעיה המעסיקה את התנועה, ומרדכי ענה בתקיפות:"האם עלינו להשתלב באלה הנוהגים: אכול ושתה כי מחר נמות?- "נמות!נמות!נמות!- זעמה שרנקה "אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדראון עולם!"

3.    מרדכי הכיר את התוכחה הזאת והרצה בפניה את האני מאמין של התנועה – רק התעסוקה יוצרת, רק עבודה המעסיקה ובולעת את החושים, עשויה לשמור על האדם בתקופה זאת. כשם שאנשים המצויים בקוטב מוכרחים להתנועע בלי הפסק ולהניע את אבריהם, שאם לא כן יקפאו...אנחנו חייבים לשמור מכל משמר על הנוער שלא יתפס לאווירה תבוסתנית ולהנחיל לו את האמונה בטוב והיפה באדם. ולא לתת לו לשקוע ביאוש. "הטוב והיפה שבאדם" – נאנחה שרנקה, "באיזה עולם אתה חי?" מרדכי רתם את כל כושר השיכנוע שלו, אך שרנקה לא הייתה אחת הנערות השותות בצמא כל מוצא פיו. דבריו על האף על פי כן לא חדרו לעומק נשמתה השסועה. היא שפכה לעומתו את כל מר לבה, והטיחה בפניו דברים קשים על עיוורון וקהות חושים. – "אתה מרדים את הנוער במקום לעורר אותו למעשים, הסתכל על המשטרה היהודית ותראה את הטוב והיפה שבאדם... מיטב הצעירים בעלי השכלה תיכונית וגבוהה משרתים בהתנדבות במשטרה הזאת, "אורדנונגס- דינסט" בפי הגרמנים". כחיות – טרף הם לבני עמם. או אלה ההוללים במועדוני בידור וחשק, בזמן שאחיהם דועכים וניטל מהם זיק החיים, האם הם הטוב והיפה שבאדם? ראה את הפולנים, הליטאים, האוקראינים, שמחתם לאידנו הופכת לצהלת רצח ופראות. אכזריותם החיתית אינה נופלת מזו של הגרמנים. למה אש הנקם לא בוערת בעצמותכם? למה אינך חוקר אותי על הנעשה בליטא? למה לא חודר לתועדתך ולתודעת התנועה שהגרמנים, החלטתם נחרצת להשמיד את כל יהודי אירופה? למה אינכם מאמינים להיטלר המכריז בריש –גלי שכל יהודי אירופה ייעלמו עד סוף המלחמה? והם מבצעים זאת בהתמדה, בתכנון וביעילות שטנית. גם תורה של וורשה יגיע! אתם משלים את עצמכם שלא ייתכן שהגרמנים יעזו להשמיד חצי מיליון יהודים בעיר הבירה של פולין..."  עמ' 92 – 93

4. "שרנקה שבה בסופו של דבר לחיק התנועה. בתחילה היא נענתה להפצרתו של מרדכי (אנילביץ') והסכימה להופיע בפני הגדודים ולספר על חורבן יהודי ליטא, ועל פונאר, שם מצאו את מותם ביריות מחצית מיהודי וילנה. היא הוכיחה וחזרה והוכיחה כי הרציחות במזרח אינן תופעות מזדמנות, אלא ביצוע משימה מתוכננת מראש של הכחדת היהודים בכל הארצות הכבושות. החניכים נחרדו, התייסרו בנדודי – שינה, ולאחר כמה ימים חזרו אל מציאותם היום יומית והמשיכו את חיי השגרה. בפגישות אלו עם החניכים, עברה שרנקה טראומה מחודשת. היא לא יכלה להשלים עם הרעיון, שבזמן שכליון הגוף והנפש היא נחלת דרי הגיטו, מנהלת התנועה פעילות כבימים ימימה: נערות ונערים במראיהם הנורמנים ופניהם המשולהבות בחולצות שומרית ועניבות צופית, מתאספים לפעולות הקן ו...מפקד, ו...חזק ואמץ! ועמוד דום ועמוד נוח! ושירה בצוותא, והמנונים...באיזה עולם הם חיים...? כשהחבר'ה פרצו בשירה, לא שלטה ברגשותיה וזרם דמעות הציף את פניה. החניכים הבינו את מצוקתה, הם לא הפסיקו את שירתם, אך השירים נעשו נוגים יותר." עמ' 93

5. "כששרנקה נרגעה במידת מה, התחיל מרדכי לשתף אותה בפעילות תנועתית ציבורית. התברר לה שקיים קשר בין תנועות הנוער הציוניות והמפלגות הפוליטיות. כל המפלגות שהיו קיימות לפני המלחמה, קיימות גם כעת על כל המנגנונים שלהם, "הוועד המרכזי", "יושבי הראש" "סגנים", עסקנים", עולם כמנהגו נוהג..." גם התבטאויותיהם של "המנהיגים" האלה מלווה בפאתוס, כאילו הם נואמים בעצרת רבת משתתפים. הם נהגו כלפי נציגי התנועות נוער החלוציות בהתנשאות, כאלו הם הפטרונים של הנערים. לתדהמתה, היא שמה לב שחבריה נוהגים בכבוד מופרז כלפי עסקני המפלגות האלה.הרגיזה אותה הופעתו של מנהיג ה"בונד" שדיקלם את הפרוגראמה של מפלגתו: - "המאבק נגד הכובש אינו עניינם של היהודים בלבד, אלא של כל העם הפולני,..." עמ' 94

6. "שרנקה הזדעזעה מהדברים האלה שיצאו מפיו של מנהיג הבונד, מאוריצי אוז'ך, היא הרגישה היטב את נחת זרועם של הפולנים "הסוציאליסטים" האלה. היה זה פולני חבר ה-פ.פ.ס. , "סוציאליסט" – חברו של משה (משה קופיטו היה אבי ביתה מאיה, שאותה אני מחפש) לפני הפלישה – שהוביל את הגרמני והצביע על משה: "זה קומוניסט יהודי", ובן רגע ריטש כדור את מוחו. רות זכרה את הפולנים שהיו אכזריים וגרועים מהגרמנים, מהם נשקפה סכנה של הלשנה בימי נדודיה מווילנה לווארשה..."  עמ' 95

7. "...לא רק ה"בונד", גם מנהיגי המפלגות הפוליטיות הציוניות לא הזדרזו ליזום ארגון לוחם נגד מזימות הגרמנים כבר לעין, בנימוק שמעשה בלתי זהיר של הנוער יסכן את קיום הגטו, חלילה! הם עשו עליה רושם, שהם דואגים בראש וראשונה לעניינים הפרטיים ולכבודם הם ומקדישים מעט מאוד מרץ לעסקי ציבור. שרנקה חרקה שיניים, חשה חסרת אונים..." עמ' 96-95

8. "שרנקה זכתה סוף סוף לשיחה מלב אל לב עם מרדכי, הוא היה זה ששפך את לבו לפניה: כנראה שהצדק אתך- שמעה בפעם הראשונה מפיו. הוא הודה בפה מלא שביזבז זמן יקר, "ומי יודע אם לא איחרנו את המועד! לא ראינו את הנולד, נסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש. גם אנחנו חברי השומר הצעיר, לא התייחסנו לאזהרתו של אבא קובנר במלוא הרצינות. מי יודע אם כל עמלנו במשך שנתיים וחצי לא היה לשווא. האם גם אנחנו ניעלם מבלי להשאיר זכר של התנגדות? מבלי שנעמוד על נפשנו? מבלי שננקום את דמנו??" הרהר מרדכי (אנילביץ') בקול..." עמ' 96-97

9. "...בפעם הראשונה ראתה שרנקה את מרדכי מהורהר, מתוח וזועף. הייתה זאת דווקא היא שהרגיעה את מצפונו:- "הזמן אמנם בוזבז, אך חישלת קאדר של אנשים מלוכד שטיפח נורמות וערכים חברתיים שלא יאכזב, ובבוא יום פקודה יתיצבו לכל קריאה וישליכו נפשם מנגד להצלת כבוד העם"

10. "...בהמשך דבריו חשף מרדכי את צפונות לבו: "על שני דברים הנני מצטער: האחד, טעיתי ופעלתי שלא כפי שהכתיבה לנו המציאות...דבר שני שאני מצטער עליו הוא: האמון והכבוד שנתנו במנהיגי המפלגות..."

11. "לאחר ששרנקה חזרה (מווילנה) והחליפה כוח, היא נבלעה בתוך התנועה שלה, ובבית ראו אותה רק בלילות מועטים, מראה פניה השתפר והחברים דאגו לה לאוכל מזין..."  עמ' 105

12. שרנקה "...אבל אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה" הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא ילכו עוד לקרנות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!" עמ' 158-159

13. שרנקה "...תסביר לה שלא אוכל לקבל את נדיבות ליבה, אני נחושה בהחלטתי לא לעזוב את חבריי! אלחם יחד איתם עד נשמתי האחרונה על כבוד עמנו שנרמס!" עמ' 159

14. "מוטב למות תוך התנגדות פיסית, מאשר להיחנק בתאי הגזים בטרבלינקה!" הייתה הסיסמא. עמ' 168

15. כשקיבל מרדכי אנילביץ את הפיקוד על האירגון הלוחם, הוא התעלם כליל מדעותיהם ועצותיהם של מנהיגי המפלגות ואישי הציבור. הוא אירגן את היחידות הקרביות כמצביא, שאין מעליו רשות עליונה מפקחת, לה הוא חייב דין וחשבון. אחרי מרד ינואר הוא הקפיד לקיים ישיבות מטה והתייעצויות עם מפקדי היחידות"  עמ' 170

16. מרדכי אנילביץ' "עליהם להיות מוכנים לקרב האחרון ולבשר לעולם כי קם לו לעם היהודי נוער זקוף קומה ועז נפש שמרד ולחם על כבוד העם עד צאת נשמתו" עמ' 171

17. "שרנקה ומירה היו עסוקות יומם ולילה בהכנות קדחתניות לקראת הקרב האחרון. הן עמסו על שכמן משימות, בעיקר חינוכיות, של עידוד וחיזוק רוחם של הלוחמים. " עמ' 172

18. שרנקה: "אני לא אעזוב את חבריי לנפשם" היא טענה, "אני קשורה אליהם באלפי עבותות שאין להתירם. אם אלך אראה את עצמי נידונה לבוז ולדיראון עולם, לא אסלח לנפשי אם אשאר בחיים".   עמ' 173

   * בספר "שמלצובניק"  נקראת שרנקה - רות, שם אימי – אחותה הקטנה של שרנקה